by Rabbi David Novak
Disclaimer: The opinions expressed here are that of the writer and do not necessarily represent the views of the Union for Traditional Judaism, unless otherwise indicated.
A woman has been civilly divorced for more than ten years. Her former husband has steadfastly and repeatedly refused to grant her a get. Now her former husband is near death and the doctors have told the children that any request for a get at this time would cause life-threatening anxiety. The woman wants to know what obligations, if any, would she have for her former husband when he dies? Do all the laws of mourning, that is, sitting shivah, abstaining from work and the like, apply?
The following responsum is reprinted from Tomeikh KaHalakhah volume 2. Tomeikh KaHalakhah is UTJ’s series of volumes of responsa (teshuvot) promulgated by the Union For Traditional Judaism’s Panel of Halakhic Inquiry.
The text below is the result of OCR. Although it has already been reviewed, if you identify any errors, kindly email office@utj.org. A scan of the original teshuvah is available here. The text below is an English translation of this Hebrew text. The translation appeared in the original volume. The Hebrew text appears below as well.
The Talmud (Mo’ ed Katan 20b) explicitly records that “Our rabbis taught, all those mentioned by the Torah as those for whom a kohen may defile himself (i.e., mourn) are those for whom a mourner must mourn. These are: his wife, etc.” (See Sijra, Emor begin.; Rabbi Abraham di Boton, Lehem M ishneh to Maimonides, Laws of Mourning 2: 1.) Maimonides rules (lac. cit.) that “according to the rabbis a husband mourns for his wife and a wife for her husband.” Rabbi Joseph Karo (Kessef Mishneb to Maimonides, loco cit.) explains that this is the view of Nah- man ides and Rabbenu Asher who reason that mourning is compared to defilement: just as a woman defiles herself for her husband, so she mourns for him. This, however, is disputed by Rabbi Abraham di Boton who writes that “This reason is inadequate for Maimonides whose opinion, different from that of Nahmanides and Rabbenu Asher, is that women are not commanded to defile themselves for men” (Laws of Mourning 2:6 and 3:11). And if women are not commanded to defile themselves for men, how can we derive from that any obligation to mourn? Rather, Maimonides’ reason is based on what we learn from the Talmud (Mo’ ed Katan, loco cit.): “a woman whose father-in-law or mother-in-law dies, mourns for them in deference to her husband”. If a woman must mourn for her in-laws then she certainly must mourn for her husband since the Talmud (ibid.) states that “for all those for whom we mourn, we also mourn with them when they mourn”, and if she isn’t obliged to mourn for her husband, why would she be obliged to mourn for her in-laws?
The language of the Talmud is also telling. The Talmud (ibid., and RaShI ad locum) deduces that the word ‘imo (with him) means ‘imo babayit (domiciled with him) as Rav said to his son Hiyya and as Rav Huna said to his son Rabbah “in her presence mourning is observed, not in her presence mourning is not observed”. In our case, since they are no longer domiciled together and this situation is certainly his choice as evidenced by the civil divorce, and since she has been separated from his home over ten years (see Shabbat 118b; Baba Metzia 59a; Maimonides, Laws of Kings 9:8; Rabbi Yehiel Ya’akovWeinberg,ResponsaSeridei Esh, Part 3; Even ha’ Ezer, no. 22) we need not insist she mourn.
One might bring an objection against this argument from the case where a man dies while he is abroad. In such a situation, his wife is obligated to mourn for him (Moed Katan 20a) even though she is not “domiciled with him”. This case differs from that of the recalcitrant husband, though. Whereas the woman whose husband is abroad is not literally “with him”, she is still domiciled in his house, i.e., a member of his household, inasmuch as she is supported by him (see Mishnah Ketubot 13:2). This is quite different from our case of the recalcitrant husband from whom she receives no income after their civil divorce (see Ketubot 64b; Mai- monides, Laws of Matrimony 12:18).
Since the husband provides her with no financial support, he stands in violation of the Torah that obligates him to provide his wife with food, ciotrung, and sexual relations (Ketubot 47b on Exodus 21:10; Mekhilta, Mishpatim on Exodus 21:10). A husband who fails to support his wife accordingly is included among those termed violators of public policy for whom there is no mourning (Maimonides, Laws of Mourning 2:8; Semahot 2:10). He has violated the very terms of the marriage contract in which he pledged to faithfully support his wife in accordance with the practice of Jewish men.
Therefore, since she is not domiciled with him and he (by refusing to give her a get and yet failing to support her as his wife) has placed himself within the category of violators of public policy for whom there is no obligatory mourning, she is under no obligation to mourn. One should not draw any conclusions from this decision regarding the obligation of the children to mourn for their father as that involves other issues which would require further analysis.
Other authorities have also exempted spouses from mourning under similar circumstances (see Kol Bo Avelut, pp. 314-316, paragraphs 41, 42, and 44).
Rabbi David Novak for the Panel of Halakhic Inquiry.
אבלות למסרב מלתת לאשתו גט
מעשה באשה שנתגרשח מבעלה בערכאות לפני עשר שנים אבל מיאן בעלה לתת לח גט אע”פ שמחוייב לעשרת כן נירן שהתרחק ממנה בשנים חללו עד עתה ואינו מקיים מה שמצורח מן התורה בשאר כסות ועונה. וכעת שמעה אשה זר – שוואי היא עגונה – שבעלה חרא שכיב מרע וקרוב לגסיסה כעיין גיטין כ”ח ע”א ומקבילות) והרופאים אמרר לבניה שאם היא תבקש ממנו גטה בעת כזו שמא תטרף דעתו עליו ותסתכן יותר. ועכשיו שאלה עגונה זר שאם ימות בעלה האם עליה להתאבל עליו כאשתו ואין ברצונה לעשות כן כי נבזה חרא בעיניה . והנח תשובתנו בעחי”ת.
אמרו בברייתא מפורשת במו”ק דף כ ‘ ע”ב תנו רבבן כל האמור בפרשת כחנים שכחן מטמא להן אבל מתאבל עליהן ואלו הן אשתו וכר ‘ כעיין בספרא ר”פ אמור ובלחם משנה על חרמב”ם הל ‘ אבל פ”ב .)א”ח ופסק הרמב”ם שם ומדבריהם שיתאבל על אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה . ופירש הכסף משנה שם כך כתבו הרמב”ן רהרא”ש. רטעמא ואבלות כטומאה כשם שהאשה מטמאה לבעלה כך היא מתאבל עליו ע”כ. ברם פליג בעל לחם משנה אהאי טעמא וז”ל ואין טעם זה מספיק לדעת רבינו שהוא סובר ולא כהרמב”ן והרא”ש ז”ל והנשים אינן מצוות ליטמאות לאנשים כמ”ש רבינו לקמן כחל’ ו ‘ ועיין פ”ג הל ‘ י”א ,) וכיון שאין להן מצרה בעניך הטומאה איך בלמוד משם האכילות? אלא שעיקר הדבר נלמד ממה שאמרו בפרק אלו מגלחין כמו”ק דף כ ‘ ע”ב) דמי שמת חמיה או חמותה מתאבלת עליהם לכבוד בעלה. ואם כן בוראי מתאבלת על בעלה דשם אמרר כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו , ואי על בעלה לא תתאבל איך תתאבל לכבוד חמיה וחמותה ע”כ.
ובלשון הברייתא אמרו עמו ומדייקין בגמרא שם עמו בבית (ראה פרש”י שם) כי הא ראמו ליה רב לחייא בדיה וכן א”ל רב הונא לרבה בדיה באפה נהרג אבילרתא, בלא אפה לא תינהוג אבילרתא. ובנידון דידן כיון דווקא אינו עמו בבית והריחוק זה מזו מרצונו שהגירושין בערכאות מוכיחים ואין לה עוד שום שייכות לביתו לעשר שנים הללו (ע”ע שבת דף קי”ח ע”ב: ב”מ דף נ”ט ע”א : רמב”ם הל’ מלכים פ”ט ה”ח: שו”ת שרידי אש ח”ג אה”ע סי ‘ כ”ב) , יש להקל. ואם תאמר שמי שבעלה במדינת הים ואינה עמו בבית אבל היא חייבת להתאבל עליו כשתשמע שהוא מת (מו”ק דף כ ‘ ע” ,)א ובוראי בזמן הזה שרוב שמועות בגדר שמועה קרובה כלו’ בתוך שלשים יום, א”א לומר שהיא לא תשמע מיד כשימות בעלה אפילו אם בניה שהם גם בניו ממנה לא יגידו לה כעי’ ש”ע יו”ד סי ‘ י”ב סעי’ ך’ ומו”ק דף כ ‘ ע”א וע” .)ב אעפ”כ אשה שבעלה במדינת הים וכיוצא בו אינה דוקא עמו בבית אבל בוראי היא בביתו מכיון שניזונת עדיין מנכסיו כעיין כתובות פי”ג .)ב”מ ברם בנידון דידן אין אשה זו ניזונת מנכסיו בשום אופן כעיין כתובות דף ס”ד ע”ב ורמב”ם הל ‘ אישות פי”ב הי”ח ) אחר גירושיה בערכאות. לפיכך בעלה עובר על שאירה מן התורה (ראה כתובות דף מ”ז ע”ב ע”פ שמות כ”א , י ‘ ועיין במכילתא משפטים שם ) וגם הוא עובר על חובותיו לה בכסות ובעונה. ומי שאינו זן את אשתו הרי הוא בכלל פורשים מדרכי צבור ואין להתאבל עליו כשפוסק הרמב”ם בהל’ אבל פ”ב ה”ח ע”ד שמחות פ”ב סעי’ י’ דאינו מפרנס את אשתו כהלכות גוברין יהודאין בקושטא. וכן כתב הרמב”ם בהל ‘ אישות פי”ב הי”ד וז”ל כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים ע”כ וממשיך הרמכ”ם ואם לא רצה מכריזין עליו בצבור עכ”ל. ובוראי מכריזים על פורש מדרכי צבור במקום שרוב הצבור נמצאים שם כמו שפוסק הרמב”ם בהל’ עדות פי”א ה”ו וכשפוסק הרדב”ז שם (והשרה סנהדרין דף כ”ו ע”ב ). ומי שמכריזים עליו בצבור דוקא כבודו מחול (עיין טוב אה”ע סי ‘ ע”ז ובאנציקלופדיה תלמודית כרך ט ‘ עמ ‘ קנ”טקס”א ) וההכרזה היא כפיה צבורית לביישו לעשות כהוגן. ובנידון דידן לית לן יקרא רחיי ולית לן יקרא ושכבי. (ועיין בסנהדרין דף מ”ו ע”ב-מ”ז ע”א ורש”י ד”ה על מטה של חבלים ). ומהאי טעמא של כבודו (ראה כריתות ספ”ו וקידושין דף ל”א ע”א) אשתו של רשע זה פטורה מאכילות עליו כשיפטר.
סוף דבר הכל נשמע, כיון שאינה עמו בבית בשום אופן וכיון שממאן לתת לה גטה ואינו מפרנסה הרי הוא בכלל פורשים מדרכי צבור שאין להתאבל עליהם. לכן , משני טעמים הללו יש לפטור עגונה זו מאכילות על בעלה שעומד ברשעתו עד יום מותו. (גם עיין בכל בו אבלות עמ’ 316- 314 סעי ‘ מ”א , מ”ב, ומ”ד שמביא דעות פוסקים אחרים שפוטרים אשה או בעל מן האבלות בנסיבות דומות.) ואין ללמוד מנדון דידן לשאלת חיוב הבנים להתאבל על אביהם אם לא.
מאת הרב דוד הזרחי נדבק בשם וועד ההלכה של האיחוד למען היהדות המסורתית
Enjoying UTJ Viewpoints?
UTJ relies on your support to promote an open-minded approach to Torah rooted in classical sources and informed by modern scholarship. Please consider making a generous donation to support our efforts.