Yom Kippur – Her Lips Moved, But Her Voice Was Not Heard: What The Physical Elements of Jewish Prayer Teach Us About Our Relationship With God

Her Lips Moved, But Her Voice Was Not Heard: What The Physical Elements of Jewish Prayer Teach Us About Our Relationship With God

Kol Nidre 5783/2022

Rabbi Noah Gradofsky

Words in gray were omitted from the spoken version of this sermon for time purposes.

כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְקֹוָק מִי כָמוֹךָ ;מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ.

All of my bones will declare, LORD who is like you, saving the pauper from one who is stronger than he, and the poor and destitute from one who would rob him.[1]

On Yom Kippur we emphasize physical worship of God not only through fasting but also the kneeling and prostrating during the Musaf service.

Physicality plays a role in our service of God throughout the year.  Tonight, I would like to focus on some physical aspects of the Amidah, the mainstay of Jewish prayer.  What do the physical gestures during the Amidah tell us about our relationship with God?  Most of these thoughts rely on Professor Uri Ehrlich’s fascinating book, The Nonverbal Language of Prayer,[2] though some are my own.

Our jumping off point is the Haftorah on the first day of Rosh Hashanah:

וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

Hannah was speaking to her heart, only her lips moved but her voice was not heard, so that Eli thought she was drunk.[3]

Rav Hamnuna tells us that Hannah teaches us to pray with our lips moving, but very quietly.[4]  Rabbi Yohanan suggests that this rule is to allow sinners the freedom to express their prayers freely, without fear of embarrassment, noting that similarly that sin offerings in the Temple were slaughtered at the same place as burnt offerings so those who were bringing sin offerings would not be embarrassed.[5]  Perhaps this sentiment is also expressed in the opening words of our service this evening, where we declared our openness to praying among sinners.  Whether saint or sinner,[6] and in truth we probably are all somewhere in between, there are plenty of reasons we might not want to share our prayers, and the expectation of silent prayer allows us to intimately share our thoughts with God.

An anonymous Baraita (a teaching contemporaneous with the Mishnah) suggests another reason for quiet prayer, stating, “המשמיע קולו בתפלתו – הרי זה מקטני אמנה one who makes one’s voice heard in one’s prayers is among those of little faith.”[7]  Perhaps elucidating this idea, Yalkut Shimoni notes that the angels pray aloud, as Isaiah (6:3) says “and one called to the other,” because they are distant from God, not even knowing where God is, whereas we pray silently because we know that God is at our side, as the Psalm (109:31) says, “For [the LORD] stands to the right of the needy.”[8] Our silent prayer expresses our privileged proximity to God.

The most prominent physical gesture of the Amidah is bowing, which is interesting since kneeling and prostration, which we do four times tomorrow and once each day of Rosh Hashanah – but at no other time – were at least as common throughout the biblical period.  Besides almost eliminating kneeling and prostration, the rabbinic sources express significant concern that we not bow “too much.”[9]

The elimination of kneeling and prostration is particularly surprising since such rituals, which were clearly originally a part of Jewish ritual, remained prominent in Islam and Christianity.[10] Ehrlich argues, convincingly, that the change probably stems from a similar change in human social gestures, where under Hellenistic-Roman influence, bowing rather than prostration became the common physical gesture of respect.[11] Professor Ehrlich notes that when it comes to gestures such as bowing and prostration, the lower the gesture, the greater the implied gap in status between the two parties involved.  Like silent prayer, the limitations on bowing and the virtual elimination of kneeling and prostration suggest a relationship with God that is less distant and insecure.  Why then, do we retain prostration on Yom Kippur?  Ehrlich explains:

[P]rostration continued to be acceptable in unusual religious circumstances in which emphasis is placed on God’s remoteness and attributes of judgment, on public fast days, for example.[12]

Summing up his analysis of the many physical aspects of prayer, Professor Ehrlich compares two outlooks on our relationship with God.  One, a relationship more closely approximating loving reverence sees God as elevated and separate, but accessible.  Another outlook, characterized more by awe, emphasizes the contrast between divine omnipotence and human inferiority. [13]  Ehrlich concludes that the physical gestures related to the Amidah emphasize reverence and marginalize the more submissive attitude.  He therefore concludes:

It is unnecessary for the worshiper to engage in self-abnegation in order to be worthy of turning to God.  On the other hand, by no means is this situation entirely unconstrained.  Although accepted by God, the worshiper must adopt a respectful and reverent standing posture.  Thus, the model for the relationship appropriate to the Amidah more closely resembles that of a father-child or rabbi-disciple as opposed to that of master-servant or sovereign-subject.[14]

Taking a slight detour into the verbal aspects of prayer, Professor Ehrlich references Professor Joseph Heinemann’s scholarship, noting that just as the physical gestures of prayer became less submissive, the language of Jewish prayer had a similar shift.  Whereas the Bible and  later sources such as the Dead Sea Scrolls have prayers using language such as “Thy servant” instead of “I” and addressing God in the third person, such language is almost completely absent from the statutory prayers established by the rabbis.[15]  As my teacher Rabbi Alan Yuter taught me, a king or a judge is addressed as “Your Majesty” or “Your Honor,” and never as “you.”  Conspicuously, every Jewish blessing begins ברוך אתה ה’ Blessed are you Adonay.”  This is particularly remarkable because, by my rough count, out of the 34 times in Tanakh that God is referred to as ברוך, that term is combined with the word אתה on only two occasions.[16]

Let’s take a look at one more aspect of bowing.  When do we stand up from our bows?  Right before saying God’s name.[17] The sage Samuel explains that we do so because, as it says in Psalms, “יְקֹוָק זֹקֵף כְּפוּפִים The LORD straightens those who are bowed down.”[18]  Once again, the prayer gesture suggests relative parity between God and humanity.  Rather than groveling at the mention of God’s name, we stand up.  But, importantly, we stand because God allows us to do so!

Professor Ehrlich observed that the physical aspects of the Amidah suggest a relationship with God that “more closely resembles that of a father-child or rabbi-disciple as opposed to that of master-servant or sovereign-subject.”[19]  I’d like to suggest one more model which is probably a third side to the same coin.  It seems to me that the mixture of reverence for God with relative parity is suggestive of a divine-human partnership.  In Micah God exhorts us, “וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ”[20] which at the outset tells us walk humbly but tells us to do so not following our God, but walking with your God.  To be certain, we are the junior partner.  God sets the tone, but we are the ones who do the day-to-day work of fulfilling the mission of the partnership.

Our tradition teaches us that God created the world and then charged humanity with caring for it.[21]  Ultimately, our goal is to perfect God’s creation, as we say in the Alenu which is central to the Yom Kippur Musaf, “לתקן עולם במלכוד ש-די, to perfect the world in the Kingdom of the Almighty.”  How do we accomplish this?  Through our acts of kindness, justice, and righteousness.  Thus, for instance, the Talmud tells us that any judge who spends a mere hour executing faithful judgment is a partner in God’s creation of the world.[22]  And since we partner with God through our acts of righteousness, the invitation to walk with God comes with a similar expectation:

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְקֹוָק דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ:

You have been instructed, oh human, what is good and what the LORD asks of you, do justice and love righteousness, and walk humbly with your God.[23]

God sets the tone.  God tells us what is good and right.  But obedience and obeisance are not enough for our partnership to succeed.  We also have to recognize the cosmic significance that God has assigned to us, empowering us to carry God’s mission forward.  It’s as if God says to us, “You want to walk with me?  You want to stand before me?  I want that for you, too.  But if you are going to stand before me, you better stand for something.  You better stand for justice and righteousness, caring for everyone and everything around you, caring for the world that I left in your charge.”

In a way, we walk an interesting tightrope.  God created us in God’s image,[24] endowing us with abilities that are beyond compare among God’s creations.  At the same time, God asks us to use our talents in order to follow God’s desired path for us.  The physical aspects of our prayer hence represent not only our awe for God but also the dignity derived from our divine spark and from our responsibility for fulfilling God’s mission for us.  We express both how we subjugate our will to the Almighty’s and our sense that God has empowered us to do wonderful things.

“כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְקֹוָק מִי כָמוֹךָ  All of my bones will declare, LORD who is like you.”  On this Yom Kippur, we express with our bodies our complete subjugation to the divine.  Our fast and our prayers remind us of our frailty and our dependence on God’s beneficence.  But throughout the course of our lives as Jews, our prayers and religious rituals should remind us not only of our subjugation but also of our partnership with, God.  May our observances on this Yom Kippur bring our hearts, minds, and bodies into alignment with the will of the Almighty, and may we move forward into a wonderful and meaningful new year, inspired and empowered to take our rightful place in this world, doing justice, loving righteousness, and walking humbly with our God.

[1] Psalms 35:10.

[2] Mohr Siebeck, Germany 2004.  Thank you to Rabbi Joel Hecker for introducing me to this book.

[3] I Samuel 1:13.

[4] BT Berakhot 31a. רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע – מכאן, שאסור להגביה קולו בתפלתו.

[5] BT Sotah 32b.

[6] Ehrlich p. 187 suggests that perhaps R. Hamnua’s reference to sinners is by way of example of the necessity of individual expression in the Amidah.

[7] BT Berakhot 24b.

[8] Yalkut Shimoni Va’ethanan 825.

את מוצא כשאדם מתפלל מתפלל בלחישה בינו לבין המקום למה כי קרוב אני להם …  ראה כבוד שחלק הקדוש ברוך הוא לישראל יותר ממלאכי השרת שהמלאכים כשהן מקלסין בקול גדול הן מקלסין שנאמר וקרא זה אל זה ואמר, … למה שהן רחוקים מן הקדוש ברוך הוא ואינן יודעין היכן הוא כבודו שנאמר ברוך כבוד ה’ ממקומו, אבל ישראל עומדין ומתפללין ויודעין שהקב”ה עומד אצלן שנאמר כי יעמוד לימין אביון

You find that when a person prays, [the person] prays silently, between the person and the Omnipresent.  Why?  Because [God says] “I am close to them.” … See the honor that the Holy One Blessed Is He bestowed on Israel above the ministering angels: For the angels when they pray do so with raised voices, as it says “and one called to the other” (Isaiah 6:3) …    Why?  Because they are distant from the Holy One Blessed Is He and don’t know where His glory is, as it says [the angels say] “Blessed is the glory of the LORD from its place,” (Ezekiel 3:12) but Israel stands and prays and knows the Holy One Blessed Is He stands next to them, as it says, “For [the LORD] stands to the right of the needy.”

[9] Ehrlich’s Chapter Two is dedicated to discussion of bowing.  Besides almost completely eliminating prostration, Professor Ehrlich notes that there seems to have been a deliberate attempt by many of the Talmudic rabbis to limit the bowing ritual, both in terms of its frequency and in terms of how emphatically one bows.  There may also have been some controversy over the length of time that one bows, for instance on whether one continues to bow while saying God’s name and possibly some bowing throughout the Amidah and/or throughout the Thanksgiving blessing.

Professor Ehrlich notes that of the very few statements we have recorded from the time of the Mishnah discussing bowing, two of them are concerned with limiting the gesture.  For instance, Tosefta Berakhot 1:8, quoted at BT Berakhot 34a, teaches, “אילו ברכות ששוחין בהן ברכה ראשונה תחלה וסוף מודים תחלה וסוף השח על כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה” these are the blessings during which we bow – the first blessing, at the beginning and end, and [the] thanksgiving [blessing] at the beginning and end.  One who bows at every blessing, we teach him not to bow [at every blessing].  Similarly, the Jerusalem Talmud Berakhot 1:3, 4d sites a Mishnah-era source stating “תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי provided one not bow too much.”

Professor Ehrlich also argues that in a battle between those who advocated for emphatic whole-body bowing versus those who spoke of a mere head-nod being sufficient, a moderate opinion won out.  This, in my opinion may slightly overstate the case, since the decisive opinion of Rava on BT Berakhot 28b is understood to relax Rabbi Joshua b. Levi’s requirement of loosening all vertebrae in the spine only when one is physically unable to do so (see e.g. Rambam Mishneh Torah Tefillah 5:12 and Shulhan Arukh Orah Haayyim 113:4).  I also wonder if some sources that refer to avoiding excessive bowing refer not to the extent of the physical gesture but rather how long the gesture was to be held and/or how frequently it was to be done.

[10] I strongly agree with those who argue that it is unlikely that the rabbis would have eliminated gestures so deeply rooted in Judaism simply to differentiate Judaism from rival religions.  See sources and discussion in Ehrlich p. 43 footnotes 34-35 and accompanying text.

[11] Ehrlich p. 40-45.

[12] Ehrlich p. 45.  Note that similarly certain communities had customs to bow more often during the High Holiday Amidot.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד א – עמוד ב

תנו רבנן: אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה – מלמדין אותו שלא ישחה. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט – כמו שאמרנו. (עמוד ב) כהן גדול – בסוף כל ברכה וברכה, והמלך – תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה. אמר רבי יצחק בר נחמני, לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יהושע בן לוי: הדיוט – כמו שאמרנו, כהן גדול – תחלת כל ברכה וברכה, המלך – כיון שכרע, שוב אינו זוקף, שנאמר: ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו’ קם מלפני מזבח ה’ מכרע על ברכיו.

רש”י מסכת ברכות דף לד עמוד ב

כהן גדול בסוף כל ברכה – כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו.

תוספות מסכת ברכות דף לא עמוד א

ומוצאו בזוית אחרת – תימה דאמר לקמן (דף לד.) הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה ותירץ הר”ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י”ח ברכות ולא נהירא דהא מי”ח קאמר ונראה להר”י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות ובהכי מיירי הכא וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים שמתפללין זכרנו ובכן תן ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתקון.

בית הבחירה (מאירי) מסכת ברכות דף לד עמוד א

בר”ה ויום הכפורים נהגו כל העם לעשות עצמן מלכים ושוחין בתחלת התפלה ואין זוקפין עד שיסיימו כל תפלתן מתוך שהם ימי הדין וזמן היראה הכל צריכים להשפיל עצמן ולכוין ביותר:

[13] Ehrlich p. 232.

[14] Ehrlich p. 235.

[15] Ehrlich p. 235 quoting Heinemann, Prayer in the Talmud; Forms and Patterns (1977) p. 244.

[16] The two occasions are in bold in the following list.

בראשית ט:כ – וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:

בראשית יד:כ – וּבָרוּךְ א-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

בראשית כד:כז – וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְקֹוָק בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי:

שמות יח:י וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם:

שמואל א כה:לב – וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי:

שמואל א כה:לט – וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְקֹוָק בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה:

שמואל ב יח:כח – וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה ס וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

שמואל ב כב:מז – חַי יְקֹוָק וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם א-להֵי צוּר יִשְׁעִי:

מלכים א א:מח – וְגַם כָּכָה אָמַר הַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נָתַן הַיּוֹם יֹשֵׁב עַל כִּסְאִי וְעֵינַי רֹאוֹת:

מלכים א ה:כא – וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה:

מלכים א ח:טו – וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר:

מלכים א ח:נו – בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ:

יחזקאל ג:יב – וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד יְקֹוָק מִמְּקוֹמוֹ:

זכריה יא:ה –  אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְקֹוָק וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן:

תהלים יח:מז – חַי יְקֹוָק וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרוּם א-לוֹהֵי יִשְׁעִי:

תהלים כח:ו – בָּרוּךְ יְקֹוָק כִּי שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי:

תהלים לא:כב – בָּרוּךְ יְקֹוָק כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי בְּעִיר מָצוֹר:

תהלים מא:יד – בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תהלים סו:כ – בָּרוּךְ א-להִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי:

תהלים סח:כ – בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָא-ל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה:

תהלים סח:לו – נוֹרָא א-להִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ א-להִים:

תהלים עב:יח – בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להִים א-להֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ:

תהלים עב:יט – וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן:

תהלים קיט:יב – בָּרוּךְ אַתָּה יְקֹוָק לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:

תהלים קכד:ו – בָּרוּךְ יְקֹוָק שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:

תהלים קלה:כא – בָּרוּךְ יְקֹוָק מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:

תהלים קמד:א – לְדָוִד בָּרוּךְ יְקֹוָק צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה:

רות ד:יד – וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל:

עזרא ז:כז – בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי אֲבוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית יְקֹוָק אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם:

דברי הימים א טז:לו – בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַיקֹוָק: פ

דברי הימים א כט:י – וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְקֹוָק לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

דברי הימים ב ב:יא – וַיֹּאמֶר חוּרָם בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה בַּיִת לַיקֹוָק וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ:

דברי הימים ב ו:ד – וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק א-להֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִיד אָבִי וּבְיָדָיו מִלֵּא לֵאמֹר:

דברי הימים ב ט:ח – יְהִי יְקֹוָק א-להֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסְאוֹ לְמֶלֶךְ לַיקֹוָק א-להֶיךָ בְּאַהֲבַת א-להֶיךָ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִידוֹ לְעוֹלָם וַיִּתֶּנְךָ עֲלֵיהֶם לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה:

[17] The text of Jerusalem Talmud Berakhot 1:3, 3d is slightly clearer than BT Berakhot 12a that one stands upright before beginning to say God’s name.

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת ברכות פרק א דף ג טור ד /ה”ה

דחנן בר בא אמר לחבריא נימור לכון מילתא טבא דחמית לרב עביד ואמריתה קומי שמואל וקם ונשק על פומי ברוך אתה שוחח בא להזכיר את השם זוקף שמואל אמ’ אנא אמרית טעמא ה’ זוקף כפופי’ א”ר אמי לא מסתברא אלא מפני שמי ניחת הוא א”ר אבון אילו הוה כתי’ בשמי ניחת הוא יאות לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא קודם עד שלא הזכי’ את השם כבר ניחת הוא

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד א

ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע – כורע בברוך וכשהוא זוקף – זוקף בשם. אמר שמואל: מאי טעמא דרב – דכתיב: ה’ זוקף כפופים. מתיבי: מפני שמי נחת הוא! – מי כתיב בשמי? מפני שמי כתיב.

[18] Psalms 146:8. For text of Samuel’s explanation, see footnote 18.

[19] See footnote 15.

[20] Micah 6:8.

[21] See e.g. Gen. 1:28, 2:15.

[22] BT Shabbat 10a.

ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

[23] Micah 6:8.

[24] Genesis 1:16.