Lech Lecha (also Vayeira) – Are We There Yet?

Note: This d’var Torah focuses on a midrash based on God commanding Abram in Lech Lecha to go אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ – to the land that I will show you (Gen. 12:1).  The midrash also notes a couple of features of the Akedat Yitzhak (the binding of Isaac), including God’s initial ambiguity (at least in Abraham’s eyes) about which son to take and God’s instructions to Abraham to sacrifice Isaac   על אחד ההרים אשר אומר אליךon one of the mountains which I will tell you (Gen. 22:2).  Therefore, this d’var Torah can probably easily be revamped for use for Parashat Vayeira.

 Note: Translations below from Isaiah 40 are from the JPS Torah Commentary.  Other translations are my own.

Are we there yet?

Are we there yet?

Are we there yet?

“Are we there yet” may just be the most annoying question in the history of humanity.  And I kind of wonder, when God sent Abram on his journey, did Abram ask God, “Are we there yet?

Quite conspicuously, God does not tell Abram where he is going:

וַיֹּ֤אמֶר ה אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ׃

The LORD said to Abram, go from your land, your birthplace, and your father’s house, to the land that I will show you.
(Gen 12:1)

And so, I wonder, did Abram ask from time to time, “Are we there yet?” or was he at least thinking it?

If you stop to think about it, the answer to the question “are we there yet?” is almost always, by definition, “no.”  After all, “there” is the opposite of here. So, you can never really be “there.”  Once you get to your destination, that destination becomes “here,” not there.   Well, in truth this probably isn’t a very good interpretation of the word “there.”  But maybe it could be developed into a good standup comedy routine.  Or maybe if you’re a parent who is annoyed by your children asking the question, you can throw this bit of philosophy at them.  But in that case you would be taking parenting advice from me, which is probably not a very good idea.

If you think about it further, though, when it comes to the kind of spiritual journey that God calls upon Abram to make, it is really true that the answer to the question “are we there yet” IS always going to be “no.” Hopefully all of us, in our own way, are on a spiritual journey, seeking to do God’s will.  But we can never really fully understand God and God’s will.  And even if we could, we are imperfect beings, so we could never perfectly fulfill what God wants of us.  There is a really beautiful message in this fact, one that Rabbi Yohanan hints to in a comment in the Midrash on Genesis, Bereshit Rabbah.

In Bereshit Rabbah (chapter 39[1], with parallel at chapter 55[2]) the question is raised: why didn’t God tell Abram where he was going?  Rabbi Yohanan explains, “כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה in order to make it precious to him, and to give him a reward for every step.”  There are a number of ways to understand this, but I prefer the explanation of the Yefeh Toar commentary (Rabbi Shmuel Yaffe Ashkenazi), which explains that if you know where you are going, then the whole journey is only one mitzvah, but if you don’t know where you are going, then each step in the right direction is its own mitzvah.[3]

Similarly, when it comes to our own spiritual journey, because we know we will never quite get there, each and every step in the right direction is precious.  Each time we take a step toward a better understanding of God’s will, it is precious.  Perhaps through study of Torah and halakhah we gain a better understanding of God’s will and what God asks of us.  Perhaps through learning something from the sciences or humanities we learn a little bit more about the human condition in a way that helps us better understand ourselves so that we can manage our lives better or gives us a deeper understanding of others so that we can do our best to address the needs of those around us.  Maybe we learn something about the earth or about all of its creatures so that we might become better stewards of the earth that God entrusted to us.[4]  Everything that helps us understand what God would want of us is a precious step in the right direction.  Similarly, each concrete action we take – whether it is a ritual mitzvah that helps align our will with the will of the Divine or an act of justice, righteousness, or caring that puts that will into action – is another precious step on our holy journey.

In today’s Haftorah, the prophet asks: “לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵה’ Why do you say, O Jacob,Why declare, O Israel,‘My way is hid from the LORD…’” (Isaiah 40:27). Most understandings of this verse take this as a reference to hester panim, the hiding of God’s face from an undeserving people.  But the JPS Bible Commentary suggests that in fact the reference is to the common complaint about people lacking an understanding of God, which is why in the next verse the prophet says “אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבוּנָתֽוֹ His wisdom cannot be fathomed.” (40:28). If that is the case, then I’d like to offer a Midrash on the balance of that paragraph of the Haftorah.  It seems to me that the section tells us that although the journey toward understanding and implementing God’s will is never complete, each step we take in the right direction is with God’s help and support. “ נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עׇצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה  He gives strength to the weary, Fresh vigor to the spent. (40:29) Youths may grow faint and weary,And young men stumble and fall. (40:30) וְקוֹיֵ֤ ה’ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֙וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ  But they who trust in the LORD shall renew their strength. As eagles grow new plumes: They shall run and not grow weary, They shall march and not grow faint.”

 Are we there yet?  No, and we never will be.  But the important thing is that we are on the journey. In the Haftorah we read on Yom Kippur, which comes from the same general section of Isaiah as today’s Haftorah, we read “שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב peace, peace, to those who are far and those that are near.” (Isaiah 57:19) There is a famous debate among the rabbis as to whether those who are near or far are greater (Babylonian Talmud Berakhot 34b), with Rashi (on Isaiah 57:19) splitting the difference and saying they are on equal footing.  But the important thing is that as long as we are working to move closer to God, that is something that God celebrates and that should be precious to us as well.

Are we there yet?  No.  But my prayer is that through a combination of personal conviction and divine guidance and inspiration, we will always be moving in the right direction.

Shabbat Shalom.

[1] בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה לט

ט אמר רבי לוי שתי פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים אי זו חביבה אם השנייה אם הראשונה, ממה דכתיב אל ארץ המוריה הוי השנייה חביבה מן הראשונה, אמר רבי יוחנן לך לך מארצך, מארפכי שלך, וממולדתך, זו שכונתך, ומבית אביך זו בית אביך, אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה הוא דעתיה דרבי יוחנן דאמר ר’ יוחנן (בראשית כב) ויאמר קח נא את בנך את יחידך, א”ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אמר לו אשר אהבת, א”ל ואית תחומין במעיא, א”ל את יצחק, ולמה לא גלה לו כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור דאמר רב הונא משם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי משהה הקדוש ברוך הוא ומתלא עיניהם של צדיקים ואח”כ הוא מגלה להם טעמו של דבר כך אל הארץ אשר אראך, על אחד ההרים אשר אומר אליך (יונה ג) וקרא אליה את הקריאה אשר אני דובר אליך, (יחזקאל ג) קום צא אל הבקעה ושם אדבר אתך.

[2] בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נה

ז [כב, ב] ויאמר קח נא את בנך וגו’ אמר לו בבקשה ממך קח נא את בנך, א”ל תרין בנין אית לי אי זה בן א”ל את יחידך א”ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, א”ל אשר אהבת, א”ל אית תחומין במעיא א”ל את יצחק, ולמה לא גלה לו מיד כדי לחבבו בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור, היא דעתיה דר’ יוחנן דא”ר יוחנן לך לך, זו אפרכיה שלך, וממולדתך זו שכונתך, מבית אביך, זו בית אביך, אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה לו מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל דבור ודבור ועל כל פסיעה ופסיעה, א”ר לוי בר חייתא שני פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים אי זה חביבה אם הראשונה אם השניה, מן מה דכתיב ולך לך אל ארץ המוריה הוי שניה חביבה מן הראשונה,

[3] R. Ashkenazi writes (text copied from Sefaria):

וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. כי ההולך בדרך ולא ידע מקום תחנותו. ואיפה יכלה הדרך תכבד עליו הליכתו שבעתים מההולך בדרך הנודע לו את גבול תחנותו ואיפה יכלה. ולכן יגדל שכר הראשון מהאחרון וכ”ה בתנחומא. ועוד אם ידע מראש את המקום אשר ילך. אז היה לו כל הדרך רק למצוה אחת. ועתה כאשר לא ידע אז תתחשב לו כל פסיעה ופסיעה למצוה חדשה ויגדל שכרו מאד:

[4] See e.g. Gen. 1:28, 2:15.