by Rabbi Alan J. Yuter
Disclaimer: The opinions expressed here are that of the writer and do not necessarily represent the views of the Union for Traditional Judaism, unless otherwise indicated.
Please note: This d’var Torah is filed under Tisha b’Av due to its theme. However, this is not to say that studying or reciting this d’var Torah on Tisha b’Av itself is permitted. See Mishneh Torah Ta’anit 5:11 and Shulchan Aruch Orach Chayim 554:1 regarding the restrictions of Torah study on Tisha b’Av.
The Scroll of Lamentations opens with a rhetorical question, which is essentially a declarative statement couched in an interrogative voice:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
How does the city, Jerusalem, sit alone and empty, once filled with teeming crowds, now desolate, as if a widow.[1]
Eichah Rabbah glosses that “the City,” Jerusalem, is not and cannot ever be a widow.[2] After all, at Jeremiah 51:5 we find the same, לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל, Israel is neither widow nor widower, because the covenant is unbreakable. Lamentation’s narrator therefore describes “the City” with the simile, “like” or similar but not identical to a widow. God promised to come back.
In a Psalm recited by Jews going up topographically on to Mt. Zion, the Jewish people pinched its collective self:
בְּשׁוּב ה’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים
When the LORD returned our exiles, we were like dreamers.[3]
Just as “the City” was like a widow but not a widow, we are like dreamers, but we are not dreaming. The people Israel have returned to the land of Israel, because Jewry engaged is never alone. God came back home, and it is no dream. We are back, and Jerusalem shines.
[1] Lamentations 1:1.
[2] ירמיהו פרק נא, ה
(ה) כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵיקֹוָק צְבָאוֹת כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
איכה רבה (וילנא) פרשה א ד”ה ג היתה כאלמנה
היתה כאלמנה, א”ר אבא בר כהנא הם לא פלשו אחר מדת הדין והיא לא פלשה אחריהם, הם לא פלשו אחר מדת הדין שנא’ (במדבר י”א) ויהי העם כמתאוננים, מתאוננים אין כתיב כאן אלא כמתאוננים, (הושע ה’) היו שרי יהודה כמסיגי גבול, מסיגי אין כתיב כאן אלא כמסיגי, (שם /הושע/ ד’) כי כפרה סוררה כי פרה אין כתיב כאן אלא כפרה סוררה, ומדת הדין לא פלשה אחריהם היתה כאלמנה, היתה אלמנה אין כתיב כאן אלא כאלמנה כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אליה, דרך קשתו כאויב, אויב אין כתיב כאן אלא כאויב, היה ה’ כאויב, אויב אין כתיב כאן אלא כאויב, ד”א היתה כאלמנה, ר’ חמא בר עוקבא ורבנן, ר’ חמא בר עוקבא אמר לאלמנה שהיתה תובעת מזונותיה ולא היתה תובעת כתובתה, ורבנן אמרין למלך שכעס על מטרונה וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה וכל זמן שהיתה מבקשת לינשא לאחר היה אומר לה היכן גיטיך, וכל זמן שהיתה תובעת מזונותיה היה אומר לה ולא כבר גרשתיך, כך כל זמן שישראל מבקשים לעבוד עבודת כוכבים היה אומר להם הקדוש ברוך הוא (ישעיה נ’) אי זה ספר כריתות אמכם, וכל זמן שמבקשים לעשות להם נסים כבתחלה אומר להם הקדוש ברוך הוא כבר גרשתי אתכם הה”ד (ירמיה ג’) שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה,.
[3] Psalms 126:1.
Enjoying UTJ Viewpoints?
UTJ relies on your support to promote an open-minded approach to Torah rooted in classical sources and informed by modern scholarship. Please consider making a generous donation to support our efforts.