Double Ring Ceremony

Editor’s note.  For further discussion on double-ring ceremonies, see this article by Rabbi Alan Yuter.

The following responsum is reprinted from Tomeikh KaHalakhah volume 2.  Tomeikh KaHalakhah is UTJ’s series of volumes of responsa (teshuvot) promulgated by the Union For Traditional Judaism’s Panel of Halakhic Inquiry.

The text below is the result of OCR. Although it has already been reviewed, if you identify any errors, kindly email office@utj.org.  A scan of the original teshuvah is available here.  The text below is an English translation of this Hebrew text.  The translation appeared in the original volume.  The Hebrew text appears below as well.

In a celebrated responsum, Rabbi Moshe Feinstein, of blessed memory, invalidated Reform wedding ceremonies on several grounds (Responsa I ggerot Moshe, 1961,EvenHa’ Ezer, no. 77,pp.178-179). He writes: ” … there area number of factors that invalidate the marriage even if the procedure of betrothal was performed, such as [his giving her] her ring or the ring that he gave her as a gift beforehand, and now he says some words. Specifically, there is the concern that no legal act of betrothal was performed at all from man to woman in that, as many of them do, they merely exchange rings and she (i.e., the bride) also speaks and similarly [the ceremony includes] many other worthless practices borrowed from Gentile custom …. ” Rabbi Feinstein appears to say that it is possible to invalidate a marriage even when performed before proper witnesses if the wedding ceremony lacks the appropriate legal act of betrothal, such as when the bride and groom exchange rings. He rules that the exchange of rings is not a legal act of betrothal, and the marriage is thus a nullity. Therefore it certainly would be halakhically forbidden to exchange rings during any wedding ceremony, for doing so would result in an invalid marriage, and their subsequent intercourse would be categorized as immoral since the groom and bride are technically single (See Deuteronomy 23:18 and Sifre Deuteronomy, ed. Finkelstein, p. 283; Gitlin 81a-b; Maimonides, Laws of Marital Relations 1:4). What is left to determine, however, is whether an exchange of rings falls into the category of halipin (a barter-like exchange), which consequently could not constitute a legal act of betrothal.

In examining the rabbinic sources it is clear, however, that an exchange of rings as done under the huppah in contemporary weddings is not halipin. There are five reasons why barter is an inappropriate method of effecting a marriage.

First, the Talmud IKiddushin 6b) states: “Furthermore, it was Rava who ruled: ‘A gift given on condition that it be returned is called a valid gift. … ‘ But said Rav Ashi: ‘This is true in all matters except for that of [marriage to] a woman, for a woman cannot be acquired by exchange.’ Rav Huna Mar, son of Rabbi Nehemiah said toRav Ashi: ‘We teach in Rava’s name as you have stated’.” RaShI (ad locum, s.v. ella amar) explains the reason Rav Ashi excludes exchange as a mode for acquiring a wife stating that it is similar to kinyan sudar, i.e., a simulated barter called “purchase by kerchief’ (see Ruth 4:8), whereby the buyer gives to the seller some barterable item through which the buyer acquires title to the seller’s property and the item is subsequently returned. It is like an exchange, as RaShI earlier tKiddushin 3a, s.v. halipiny stated: “Exchange is purchase by kerchief’. However, the Tosafot (Kiddushin 6b, s.v. levar) state that Rabbenu Tam does not consider this exchange. Rather, the rabbis did not consider a gift given on condition that it be returned valid for transacting a marriage because the item used in halipin is customarily returned also; so this transaction (gift on condition) looks like an exchange, and people would come to say that exchange is indeed a proper mode of acquiring a wife. Therefore, the rabbis nullified his marriage.

Whether one accepts RaSh! or the Tosafot, the main point of both interpreta- tions is that people customarily return what is given through an exchange which resembles “purchase by kerchief’. It is like the act of acquisition the groom performs in accepting the responsibility for the terms of the marriage contract with the witnesses through the exchange of a kerchief or any other inconsequential item. It all depends on the item being returned and vocalizing that very intent. Thus Maimonides (Laws of Marital Relations 5:24) rules: “One who says to a woman, ‘Behold you are betrothed to me by this coin on condition you return it to me’ is not betrothed whether she returned it or not. For if she did not return it to him, the condition was not fulfilled and if she did return it to him, she neither benefitted from it nor received it at all.” Applying this to the question under consideration, we note an obvious difference: there is no return when the bride gives the groom a ring. It is her ring to begin with and it is not the same ring that she received from the groom for betrothal.

Second, according to the Talmud, such a mode of acquisition is effective even with an item that is valued less than a penny. As the Talmud (Kiddushin 3a, bottom) says: “And let us say that indeed is so? Barter (halipin) is possible with less than a penny while a women cannot be acquired with less than a penny.” RaShI (ibid., 3b, s.v. la mikanyai explains that an item valued less than a penny is “derogatory to her dignity” and therefore barter is void for effecting a marriage.

Third, it is equally derogatory to her dignity if the item was given with the accompanying language of bartered exchange alone. As RaShI goes on to say (ibid.) “Even with an item valued more than a penny, if it was given to her under the expressed terms of exchange [it is derogatory to her dignity. It is valid] only when he gives it to her with the accompanying language of acquisition or taking or betrothal.” And according to the interpretation of Rabbenu Tam (Kiddushin 3a, s.v. ve’ ishah), it has nothing to do with any individual woman’s feelings. The rabbis ruled for all Jewish women. Hence, Rabbenu Tam emended the text before us, omitting the word “nafshah” (herself) because that suggested that she has some say in the matter. Rather, the reason for disallowing the use for betrothal of an item valued less than a penny is that the rabbis learn this rule from a similarity of expressions from the case of Ephron’s field (Genesis 23) in which the word “money” is used. Anything valued less than a penny is not “money”. Rabbi Menahem HaMeiri (Beit halsehirah, Kiddushin, ed. Sofer, p. 13) levels the inter- pretations of RaShI and Rabbenu Tam: “Since barter is void [for effecting marriage], it is void even when the item is worth more than a penny. And even if she wished to accept it, her wishes are discounted because she is like one who agrees to be betrothed with mere words, which is not [betrothal] at alLand there is no need to emend the text for the intent of the greatest of rabbis (i.e., RaShI) is to teach that it is derogatory to all women, and even if she explicitly accepted it, it is of no consequence as we have explained.”

Fourth, acquisition by exchange is acquisition by means of an item that has no specific and immediately known value. The Talmud (Kiddushin 8a) states: “[And how does Rabbah refute the proof?] This is its meaning: [a slave] can be acquired by money but not by produce or utensils. And what is that? Barter.” And RaShI (op. cit. S.v. b’ torat kessef) explains that slaves can be acquired by money itself or by something that has the value of money but not by exchange (see Kiddushin 46a).

All these reasons for disallowing an exchange do not apply to the question of validity of a marriage which includes an exchange of rings. First, the rings used by the bride and groom are certainly valued more than a penny. Second, the language used under the huppah during an exchange of rings is not the formula for barter. Third, the value of the rings exchanged do have a specific and immediately known value, assuming they have no gem stones as is regularly the case (see Kiddushin 9a and TosafotRI Hazaken ad locum; Kiddushin 9a, Tosafot ad locum, s.v. vehilkheta; Rabbenu Asher, Kiddushin, Chapter 1, Section 8; Responsa RaShBA ascribed to Nahmanides, no. 126).

Moreover, actual barter is essentially an exchange of things between two parties (see Rabbenu Tam cited in Tosafot B.M. 47a, s.v. ge’ ulah), but in the case of a double ring ceremony, even with an exchange of rings, this is secondary to the primary purpose of the ceremony, namely, their mutual intent to establish a formal relationship of marriage. An actual case of barter is not in any way the intent of the parties, and the fact that the words used by them are not the language of barter clearly indicates this. Hence, there is no barter either in the legal or the analogous sense.

Rabbi David Halivni points out, however, that there are cases in which the exchange of rings can render the kiddushin null and void. In order for the kiddushin to be valid, the groom, the bride, and the two designated witnesses to the act of kiddushin must all intend that by the groom’s act of gi ving the bride a ring kiddushin is effected. If any of the above parties intends that this act by itself will not effect kiddushin, then the kiddushin are not valid. When the bride also gives the groom a ring, it is possible that she, the groom, or the witnesses may intend her giving the groom a ring to be necessary for effecting the kiddushin. This intention can be construed as intending that the groom’s act of giving a ring to the bride not effect kiddushin, which would render the kiddushin invalid.

Even when the officiating rabbi ascertains that the groom, bride, and the two designated witnesses all intend that the groom’s act of giving the bride a ring fully completes the act of kiddushin, and they understand that what the bride does after accepting this ring is in no way part of the formal act of kiddushin, there remains the halakhic concern for the perception created by the exchange of rings that the bride has the same role as the groom in the marriage ceremony, and this is inconsistent with a Jewish marriage. In a Jewish marriage, the groom acquires the bride (see Deuteronomy 24: 1) with her consent (see Kiddushin 2b), which is to say, he acquires her and she is acquired by him by means of her receiving the betrothal money (nowadays, a ring) [Tom him. The bride and groom have different functions (see Kiddushin Sa and parallels; Jerusalem Talmud, Kiddushin, Chapter I, begin- ning). Therefore, because a double ring ceremony may be misleading to observers (see Betzah 9a and parallels), the bride ought not give a ring to the groom immediately after she receives a ring-as betrothal money-from the groom.

Despite having said this, it is clear that the custom of double ring ceremony has already spread throughout many Jewish communities. Therefore, we must instruct the brides, grooms, and witnesses how to behave in regard to the rings so that the kiddushin will be valid and no misleading conclusions will be drawn. The rabbi arranging the wedding should advise the couple that if they wish to have a double ring ceremony the bride may not give the groom a ring during the part of the ceremony when she receives the marital ring from the groom who says “You are hereby consecrated to me as my wife with this ring”. Rather, she may give him a ring after the reading of the ketubah or, better, after the seven blessings are completed. And if she wants to say something when she gives a ring to the groom, she ought not say “I am hereby betrothed to you” or any of the other phrases the rabbis proscribed (see Tosefta Kiddushin, Chapter I, beginning; Kiddushin Sa) or, God forbid, “You are hereby betrothed to me” which would appear to indicate that she is rejecting the Jewish form of betrothal which was arranged in principle and in its particulars by the Rabbis. And, it is well known, anyone who betroths does so according to the Rabbinic institution of marriage (ada’ ata deliabbanan; Gitlin 33a and parallels; Tosafot, ad locum, s.v. kol). The bride, however, is permitted to use any phrase describing her love and devotion (like ani ledodi vedodi Ii) or even suggestive of giving a gift. Moreover, this gift given at the time of the marriage falls under the category of her dowry. Better still would be advising the bride to give the groom the ring during yihud (the time they are sequestered following the ceremony). Giving the ring at this time would lend added importance to yihud which today stands in place of the huppah of old. What we today call “huppah” is not the huppah of the Talmudic period (see Sukkah 25b, Tosafot, s.v. ein; Rabbenu Asher, Sukkah, Chapter 2, Section 8).

To sum up, since the exchange of rings is under no circumstances considered barter, the bride’s giving of a ring to the groom, even after her receiving the wedding band from him, does not in itself invalidate the marriage ex post facto; but the intention of the bride, the groom, or the witnesses to consider the bride’s giving of a ring to the groom part of the act of kiddushin may retroactively invalidate the kiddushin. For this reason, and because observers may be lead to conclude that the couple is degrading the Jewish way of effecting marriage in which man and woman are complements and not competitors, ab initio an exchange of rings ought not to be practiced. Even if bride, groom, and witnesses had the correct intention, we are concerned that observers would perceive the marriage to be void in that it failed to follow the procedures of the Rabbis. Therefore, if the bride wishes to give the groom a ring under the huppah, it would best be given after the reading of the ketubab or after the chanting of the seven blessings. Even more appropriate is her giving the ring to the groom during the period of sequestering following the ceremony (yihud). In any case, the bride may only verbalize her giving the ring as a gift, with no mention of betrothal.

Rabbi David Novak for the Panel of Halakhic Inquiry.

נתינת טבעת לחתן תחת החופה

האם מותר לכלה לתת לחתן טבעת שנית אחר נתינתו לה טבעת בכסף קידושין וקבלתה ארתה ממנו באמירתו לה הרי את מקודשת לי בטבעת זר כדת משה וישראל? ראם מעשה זה מותר בכלל מתי מותר לה לעשרת כן ? רמה מותר לה לומר לו בנתינה זר רהבה התשובה בעהי”ת.

בתשובה מפורסמת הרב משה פיינשטיין ז”ל פסל את הקידושין שמסדרים בטקס רפורמי מפני כמה טעמים רכן כתב באגרות משה שנת תשכ”א אה”ע סי’ ע”ז עמ ‘ קע”ח-קע”ט אבן סהדי והא יש כמה דברים שפוסל הקידושין אף אם עשה מעשה קידושין כמר טבעת שלה אר טבעת שנתן לה כבר למתנה בעלמא רעתה רק אמירה בעלמא ובפרט שיש לחרש שלא עשה כלל מעשה קידושין מהאיש להאשה כמר שערשין הרבה מהן שרק מחליפין הטבעות והיא ג”כ אומרת וכן הרבה דברי הבל שלמדו מדרכי הגויים וכר : כנ”ל מדבריו אפשר לפסול קידושין אפי ‘ נעשו בפני עדים כשרים אם הטקס של קידושין אינו מעשה קידושין כגרן שהחתן והכלה מחליפין טבעות ביניהם. לכן אם מעשה זה אינו מעשה קידושין ואין קידושין הללו תרפסין ע”פ הלכה ודאי אסור לעשרת כן כיון שבעילתו היא בגדר בעילת זנות שהחתן עדיין פנוי והכלה עדיין פנויה. (עיין דברים כ”ג , י”ח וספרי דברים ר”ס הרצאת פינקלשטיין עמ’ 283 רגיטין דף פ”א ע”א וע”ב וברמב”ם הל ‘ אישרת פ”א ה”ד) . אבל עלינו לבדוק במקררות אם נתינה זו היא בגדד חליפין וכדומה לו ולכן אינה קנין לקידושין. אמריכן בגמרא קידושין דף ו ‘ ע”ב וערד הא דכא חרא ואמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכר ‘ אלא אמר רב אשי בגולהו לבר מאשה שאין אשה נקנית בחליפין. אמר ליה רב הונא מר בריח ורב נחמיה לרב אשי הכי אמריכן משמיה דרבא נרותיך. ופירש רש”י שם והאי לחליפין דמי כקנין בסודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירו. ובשיטת רש”י החזרה זר דרמה לחליפין ולכן דרמה לקנין סודר שחרא חליפין רכן כתב לעיל בדף ג ‘ ע”א ד”ה חליפין וחליפין קנין סודר. ובתרד”ה לבר מאשה: ונראה לר”ת ולאר חליפין הוא, מדרבנן הוא ולאר הרו קידושין לפי שדרן העולם להחזיר חליפין. והנה כעין חליפין דמי אתי למימר ראשה נקנית בחליפין ,חילכן אפקעינהו רבבן לקידושין מינה ונו ‘. ע”כ דברי התרס .’ כנראה משני הפירושים הללו העיקר כאן שדרן העולם להחזיר מה שניתן בתור זה והוא כמו קניו סודר. וקניו זו דומה לקניו שהחתן ערשה בקבלתו של אחראיות של הכתרנה עם עדי הכתובה רערשין כן בחליפת מטפחת או דבר אחר בלי ערן. הכל תלוי בהחזרה ובאמירת לשון החזרה וכן פסק הרמב”ם בהל ‘ אישות פ”ה הכ”ד וז”ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהר לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא  חזירה. שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי , ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלרם , עכ”ל. אבל אין החזרה כשהכלה נותנת טבעת לחתן נירן שהטבעת היא שלה מתחילה ראינה ארתה הטבעת שקבלה מהחתן כתור כסף קידושין.

ואפילו אם אין החזרה יש ערד שלשה טעמים שקניך בחליפין איבר קנין שמספיק לקידושין . טעם אחד הוא שקניך כזה חל בדבר שפחות משוח פרוטה ואמריכן בגמרא קידושין דף ג ‘ ע”א רע”ב ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוח פרוטה ואשה בפחות משרה פרוטה לא מקניא נפשה. ופרש”י וגנאי הוא לה , חילכן בטיל לה לתורת חליפין בקידושין . הטעם השני הוא שגנאי חרא לה גם אם הדבר הניתן לה פחות משוח פרוטה גם אם הוא ניתן לה באמירת לשון חליפין בלבד. וכן רש”י ממשיך ומפרש ואפי’ בכלי שיש נו שרה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד שיהיב לה בתורת לשון קניו או קיחה או קידושין . וכפי פירוש ר”ת אין הדבר תלוי כרצון כל אשה ואשה אלא דנו חז”ל כן לכל נשי ישראל וכן כתבו בתרד”ה ראשה: וקשה לר”ת דא”כ פשטה ידה וקבלה תתקדש י) משום ךגנאי הןא לה w בפחןת משןה פרוטה ןנן ‘ נירן ךתלי טעמא (ז”א ר ש ונו ‘ לכן נראה לר”ת דגרסינן בפחות משרה פרוטה לא מקניא ולא גרס נפשה ולא בקפידא תליא מילתא אלא האי טעמא משרם וגמר קיחה קיחה משדה עפרון כבראשית פכ”ג) וכתיב ביה – כסף ובפחות משרה פרוטה לא מיקרי כסף ונו ‘ ע”כ לשון התרס: והמאירי בבית הבחירה (הרצ ‘ סופר עמ ‘ 13 ) משררה שיטות רש”י רר”ת רכן כתב: ומאחר שבטל ממנו דין חליפין בטל אף כשהיה שרה פרוט ה, ואפילו בחרצית נטלה דעתה והרי היא כמחרצית להתקדש בדברים בעלמא שאינו כלום ונו ‘ ואין צורן לשנות הגירסא שאף כוונת גדולי הרבנים (ז”א רש”י) שגנאי הוא לכל הנשים ואפילו פרשה בטלה דעתה כמו שפירשנו ע”כ. והטעם השלישי הוא שקני ך בחליפין הוא קניך בדבר שאין ערכו מסוים וידוע מיד. כדאמרינן בגמרא קידושין דף ח’ ע”א ואידן הכי קאמר בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה כתורת תבואה וכלים , ומאי ניבחר ? חליפין ונו ‘. ופירש רש”י שם כתורת דמים הוא נקנה בין שנותנין עליו כסף בין שרה כסף ולא בתורת חליפין (ועיין לקמן דף מ”ן ע”א. )

אבל אין החתן ואין הכלה משתמשים בלשון חליפין כשמדברים זה לזר וזר לזה מתחת לחרפה כשנותנים טבעות אהודי והטבעות ודאי ערכן יותר משרה פרוטה שהן של כסף או של זהב רגם ערכן מסרים וידוע מיד אם אין בהן אבנים כמילתא ושניחא. כרעייך לעיל דף ז’ ע”א ופירוש ר”י הזקן שם ולקמן דף ט’ ע”א תרד”ה רהלכתא ררא”ש קידושין פ”א סי’ ח’ ושר”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סי’ קכ”ו).

אולם יש חשש חליפין ממש כשהכלה נותנת לחתן טבעת תיכף ומיד אחר קבלתה של טבעת ממנו בתור כסף קידושין כיון שהטבעות דרמות זר לזר וכרגיל נעשו ונמכרו כזרג טבעות. אמרינן בגמרא ב”מ דף מ”ז ע”א כתנאי וזאת לפנים בישראל על הגאולה רעל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו רבתן לרעהו כרות ד,ז גאולה זר מכירה וכר’ תמררה זר חליפין. רפרש”י שם שמחליף כלי זה בחפץ שכנגדו. ופירש ר”ת בתרד”ח גאולה תמורה זו חליפין של שוח בשוח ומחני לכ”ע אפי’ בפירי. לקיים כל דבר לרבות איבר שוח בשוח עכ”ל. בחליפין ממש העיקר הוא החפצים שהם מחליפין ביניהם, אבל בנידון דידן אפי’ אם הם מחליפין טבעות בשעת אירוסין חליפת הטבעות היא טפלה לעיקר כוונתם דהיינו הקמת היחס הפורמלי בין איש ואשתו. ומוכיחים באמירתם זה לזר וזו לזה שכן כוונתם שאינם משתמשיך בלשון חליפין ממש . לכן אין כאן חליפין בין במושג העקרוני בין במושג האנלוגי.

ומורנו הרב דוד הלבני מדגיש שכוונת החתן והכלה ושני העדים צריכה לחיות שנתינת הטבעת מהחתן לכלח לנדה מחררה את המעשה קידושין אבל נם כשהכלח נותנת טבעת לחתן יתכן שכוונתה אר כוונת החתן או העדים היא שנתינתה תיכלל במעשה הקידושין ונראה כאילו נתינתה מחורה תנאי בנישואין, ויש לחשוש שהקידושין אינם חלים ושומר נפשר ידחק מזה . לכן החתן והכלה ושני העדים צריכים לחיות מודעים באופן שלא יהא שרם פקפוק שרק החתן מקדש והטבעת שהכלח נותנת לו אינה אלא מתנה בעלמא ואין לח שרם תוקף והשפעה על הקידושין.

אפילו כשמסדר הקידושין קובע שאמנם לחתן לכלח ולעדי הקידושין הכוונות הנכונות לגבי מעשה הקידושין, עדיין יש חשש שמהחלפת הטבעות נראה שכוונת מעשה זה להשרות איש לאשה בשעת קידושין רזה איבר כקידושין בישראל. בקידושין שבישראל החתן לוקח את הכלה מדעתה ככתוב בספר דברים ככ”ד:א’) כי יקח איש אשה , וכדאיתא בגמרא קידושין דף ב ‘ ע”ב כלומר חרא קרנה ארתח והיא מקנה את עצמה לו בקבלת כסף קידושין ממנו . יש לחם שני תפקידים שונים במעשה זה. (ונירן שמקיש הגמרא [בקידושין דף ה’ ע”א ובמקבילות] הריח ליציאה עיין ידוש ‘קידושין רפ”א ורמב”ם ח ל’ מלכים פ”ט ח”ח ודו”ק.) לכן מחמת חשש מראית עין כעיין ביצה דף ט’ ע”א ומקבילות) אין לכלח לתת לחתן טבעת תיכף ומיד אחר קבלתה של טבעת ממנו בתור כסף קידושין.

ואעפ”כ ברור שמנהג זה כבר פשט בהרבה תפוצות ישראל לכן עלינו ללמד לחתנים ולכלות איך להתנהג בנתינה זו שלא תהיה בר מראית עין . על הרב ליעץ לאלו שבאים אליו לסדר להם חרפה וקידושין והם רוצים בשתי טבעות שהכלה תתן טבעת לחתן לא בשעת אירוסין כשהיא מקבלת את הטבעת מן החתן ככסף קידושין באמירתו לה הרי את מקודשת לי בטבעת זר אלא שהיא תתן טבעת לחתן בשעת נישואין כלו ‘אחר קריאת הכתובה ויותר ראוי אחר שבע ברכות בחרפה. ראם היא רוצה לומר איזה דברים אין לה לומר הריני מקודשת לך אר שאר לשונות שפסלו חז”ל לקידושין (כדאיתא בתרספתא קידושין ופ”א ובגמרא דף ה ‘ ע”ב) ולא תאמר הרי אתה מקודש לי ח”ן שמזה נראה שהיא מבטלת קידושין של ישראל שהן בסדרו בכלל ובפרט על דברי חז”ל וכידוע כל ומקדש אדעתא דרבנן מקדש (ראה גיטין דף ל”ג ע”א ובחוס’ שם ר”ח כל). אבל מותר לה לומר דברים בלשון מתנה או בלשון אהבה כמר אני לדודי ודודי לי. וערד יש לומר שבשעת נישואין מתנה זו היא בגדר נדוניא והנעלת מבי אנוח אר מבי נשא. וגם עצה יותר טובה היא שהכלה תתן את הטבעת לחתן בשעת יחרד וזה מדגיש להם חשיבות יחרד שבזמן הזה הוא במקרם חרפה כי מה שאנו קוראים היום חרפה אינה החופה שחיתה בימי התלמוד. <עיין סרכה דף ב”ה ע”ב תוד”ה אין ורא”ש סוכה פ”נ סי’ ח’.)

לכן, נתינת טבעת מכלה לחתן אפילו תיכף ומיד אחר נתינתו לה טבעת בתור כסף קידושין אינה בגדר חליפין בשום אופן ובפני עצמה אינה פוסלת את הקידושין. אבל אם יתכוון החתן הכלה אר אחד מעדי הקידושין שנתינת הטבעת מהכלה לחתן שייכת למעשה הקידושין, יש חשש לקידושין פסולים. מטעם זה ומפני מראית עין שמא יחשבו שיש בקידושין תפקידים שורים לאיש ולאשה בניגוד למסורת היהודית ולכן חרששין שמא אין קידושין הללו אדעתא דרבנן. לכתחילה אין לעשרת כן בשעת אירוסין . לפיכך, אם הכלה רוצה לתת טבעת לחתן בחרפה היא תתן ארתה לו בשעת נישואין אחר קריאת הכתרנה ויותר ראוי אחר שנע ברכות. ויותר ראוי מזה אם היא תתן ארתה לו בשעת יחרד. ואין לה לומר לו בנתינה זר שום לשרן של קידושין אבל לשרן של מתנה אר אהבה בלבד.

מאת חרב דוד תזרחי נונק בשם רועד ההלכה של האיחוד למען היהדות המסורתית