by Rabbi David Novak
Disclaimer: The opinions expressed here are that of the writer and do not necessarily represent the views of the Union for Traditional Judaism, unless otherwise indicated.
The following is an OCR of this Hebrew text (thank you to David Roth for his help with Hebrew OCR). If you notice any errors, kindly email office@utj.org. An English synopsis of this text is available here.
תשובה בענין שימוש במנעול אלקטרוני ומפתחו בשבת
השאלה:
נשאלנו מאת איש עסקים אחד שלפעמים בנסיעות-מסחר לשם פרנסתו א״א לו לחזור ביתה לשבות שם עם בני ביתו וגם א״א לו להתארח אצל שומרי שבת במקום נכר ואין לו כי אם להתאכסן במלון בשבת. בכל זאת אפשר לו לשמור את שבתו כהלכתה במלונים הללו כיון שיש לכל אורח ואורח חדר פרטי סגור בשבילו וגם בהרבה מלונים אפשר לו לשכור חדר שיש בו מקרר למאכלים לשבתו שם מה שלא היה כן בתקופות קודם הקמת המלון המוררני (עי׳ פסחים קא/א ותוד״ה דאכלו). אמנם כעת ברוב רובי המלונים בצפון אמריקה, ויותר ויותר במדינות אחרות ג״כ, בכל דלתות של חדרי שינה שלהם נקבעו מנעולים אלקטרוניים. כשהאורח שוכר את חדרו במלון נותנים לו כרטיס פלסטי שנרשם עליו קוד אלקטרוני והוא משתמש בו כמפתח כשהוא מכניסו במנעול האלקטרוני כדי לפתוח את דלת חדרו הנשכר. המומחים בקביעת מנעולים הללו שבקשתי מהם להאיר עיני במלאכתם אמרו לי ברגע שהמפתח האלקטרוני מונח במנעול האלקטרוני אז אות נזרקה למחשב לחלוץ את המנעול הסגור, וגם יש נורת-להט קטנה ע״ג המנעול והיא לוהטת בצבע ירוק כסימן לאורח שעכשיו אפשר לו לפתוח את דלת חדרו כשהוא מסבב את הידית לדלתו מיד. זריקת האות וגם להיטת נורה ירוקה שתיהן כהרף עין והן מתכבות מאליהן מיד ואין שום חמום בגללן כיון שהגז בנורה לוהט בלי שום הדלקה משא״כ בחוט של מתכת שהושם בנורות הרגילות ששמושן להאיר לזמן ארוך והכבוי שלה היינו פעולה בפני עצמה והדלקתה היינו פעולה אחרת בפני עצמה ויש הבערה חמה בינתים. וגם אין שום רושם קבוע נרשם במחשב או במנעול או במפתח, והמחשב עצמו פועל עדיין מקודם שבת ואין הכנסת המפתח האלקטרוני מתחילה את פעולתו ולא גומרה.
ומכיון שרוב רובי שומרי שבת בזמננו נוהגין איסור בכל שימוש באיזה חשמל כעין האיסור להשתמש באש ממש, בראשונה השואל השתדל כ״כ למצוא איזה נכרי במלון שהוא יפתח את דלתו של חדרו בשבילו במפתח האלקטרוני. אולם בהשתדלות זו יש כמה חששות חמורות מפאת ההלכה, ומפאת המציאות יש כמה בעיות קשות. מפאת ההלכה יש כמה חששות. (א) בין אם שימוש בחשמל אסור מדאורייתא בין מדרבנן יהודי המבקש מנכרי לשמש בהם בשבילו, אפילו אם הוא מסביר לנכרי שאסור לו לעשות כן מפני סבות דתיות, בכל זאת כפי ראשונים אחדים הוא עובר על ״אמירה לנכרי שבות״ (שבת קנ/א; שם קכא/א ותוד״ה אין וטור א״ח סי׳ שז׳; אבל חולקין הרמב״ם, הל׳ שבת פ״ו ה״ט ומ״מ שם, ומרן ב״י על טור א״ח שם ד״ה כתב הרמב״ם, וש״ע א״ח סי׳ שז׳ סעי׳ ה׳ והגהת הרמ״א שם). (ב) אם הוא מסביר לנכרי את ״בעיתו הדתית,״ מאד אפשרי שדת ישראל תיראה בעיני הנכרי הזה ״כחוכא ואיטלולא״ (עירובין סח/ב; עי׳ ערוך השלחן, א״ח סי׳ רמח׳ סעי׳ ו׳), ונ״ל שזה קרוב לחילול השם בעיני הגויים (עי׳ רמב״ם, מורה נבוכים ח״ג פל״א ע״פ דב׳ ד:ו); או אם הנכרי שהוא מבקשו לשמש כגוי של שבת שלו הוא או היא מן המאמינים בהבלים אפשר שהבקשה הזרה הזאת תיראה בעיניו או בעיניה כמעשה כשופים שלהם (עי׳ תוספתא כפורים פ״ב ה״י ורבנו ומורנו הגר״ש ליברמן זצ״ל, תוספתא כפשוטה: מועד עמ׳ 766) והנכרי הזה יפחד ויברח ממנו (וזה קרה פעם אחת לשואל הזה). (ג) אם הוא משקר ואומר לנכרי הנמצא אצלו ״איני יודע להשתמש במפתח המוזר הזה, בבקשה תראני איך אתה משתמש בו כדי לפתוח את דלת חדרי עכשיו״ או הוא אומר לנכרי ״אין המפתח הזה פועל על ידי, אולי הוא יפעל על ידך״, אפשר שהוא עובר על ״אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של נכרי״ (חולין צד/א; ע״ז מד/ב ותוד״ה תשובה גנובה ואפילו דעתו של נכרי״ (חולין צד/א; עי׳ ע״ז מד/ב ותוד״ה תשובה גנובה). (ד) יש חשש של איבה אם היהודי המפורסם בדתיותו היהודית אינו מתנהג כמי שמקבל על עצמו המדות החדשות לשם הבטחון (במשמעותו החילונית המודרנית) אפשר שיאמרו הגויים: ״למה לנו לדאוג לבטחון של היהודים אם אינם דואגים לסכנות הבטחון של רבים?!״ (עי׳ שו״ת תרומת הדשן ח״א סי׳ נח׳;ש״ע א״ח סי׳ שלד׳ סעי׳ כו׳ והגהת הרמ״א שם). (ה) אם שימוש בחשמל הוא כשימוש באש ממש שאסור מן התורה הלא טלטולו של המפתח האלקטרוני היינו טלטולו של מוקצה מחמת איסור (שבת קנז/א; רמב״ם הל׳ שבת פכ״ה ה״י), משא״כ אם איסורו רק מדרבנן שאין גוזרין גזירה לגזירה לעשות סייג לסייג (עי׳ אבות רפ״א; שבת יא/א וש״נ; ירוש׳ סנ׳ פ״ה ה״ג/כב, ע״ד).
מפאת המציאות יש שתי בעיות בהשתדלותו למצוא נכרי לשמש כגוי של שבת שלו במצב כזה. (א) בהרבה מלונים א״א למצוא נכרי לפתוח את דלתו בעדו כיון שיש בהם רק פקיד אחד ותפקידו הוא לשמור את שלחן-הקבלה בפרוזדור (ובמיוחד בלילה) ואסור לו לעזוב את משמרתו אפילו לעזור לאחד מן האורחים בחדרו. (ב) הסבה שבעלי המלונים קבעו המנעולים האלקטרוניים ומפתחותיהם היא מפני חששות ממשיות ומיוחדות של הבטחון בתקופתנו המסוכנת הזאת בין חששות לגנבים ולגזלנים בין חששות לחמס של הטירור. בעבר הקרוב כשהשתמשו במנעולים ובמפתחות הפשוטים כבר מצאו שהוא קל לאורח אחד להעתיק את המפתח לחדרו כדי לחזור לחדר הזה כשילון שם אורח חדש והאורח הראשון הוא יגנוב את רכושיו של האורח החדש או יגזל אותו, ובהרבה גזילות אפשרי שיירצח הנגזל שהגזלן הוא ליסטים מזוין (עי׳ ב״ק נז/א, עט/ב; סנ׳ עב/א). וכשרבו הגנבים והגזלנים (וכעת גם החמסנים שאפילו למיעוטן חיישינן) קבעו בעלי המלונים את המנעולים והמפתחות החדשים הללו שלכל אורח ואורח נרשם על הכרטיס-המפתח שלו קוד אלקטרוני או מגנטי חדש המיוחד לו שהוא פועל לאורח הזה לבדו ורק כשהוא ילון בחדר הזה, וכשהוא עוזב את המלון ומשלם את חשבונו הפקיד מבטל את הקוד הזה כדי שלא יוכל שום אדם אחר להשתמש בו לעולם. וגם מפני חששות הללו של בטחון יש בעיות קשות לאיזה אורח שיתנהג באופן מוזר בפרהסיא כגון בן אדם נורמלי הטוען שאינו יודע איך להשתמש או אינו רוצה להשתמש במפתח שעכשיו הוא נמצא ברוב רובי המלונים ואפילו ילדים קטנים יודעים להשתמש בו. לכן אפשרי שמי שהוא מבקש ממנו לעזור לו בבעיה הזרה הזאת הוא יברח ממנו או יסרב להשתתף בפעולה חשודה כזאת או אפילו הוא יקרא למשטרה להצלה ממה שנראה לו להיות סכנה כמו שאנחנו מצווים לעשות עכשיו כש״חפץ חשוד״ נמצא אצלנו.
אם כן היא שאילה חמורה אם מותר אם לאו לאורח היהודי להשתמש במפתח האלקטרוני? והנה תשובתנו בעה״י.
התשובה:
יש תשובה קצרה ופשוטה לשאילתנו והיא שלא יתארח יהודי בשום מלון בשבת כי אם במלון שאין בו מנעולים אלקטרוניים בחדריהם או במלון שבמעולים גם יש מקום למפת מכני (וכן הוא במלונים בא״י). ואם א״א למצוא מלון כזה לשבת במקום שהוא צריך ללכת שמה אל ילך שמה לכתחילה אפילו אם מפני כן יהיה לו הפסד מרובה. אולם א״כ יהיה יותר ויותר קשה לכמה יהודים לנסוע למקומות נכר לשם פרנסתם. לכן נ״ל שע״פ ״התורה חסה על ממונן של ישראל״ (ר״ה כז/א וש״נ; עי׳ מת׳ נגעים פי״ב מ״ה) בעלי הלכה חייבים למצוא היתרים אם אפשר ע״פ הלכה כדי שלא יפסדו יהודים נאמנים בפרנסתם. וכן עשו חכמים בענין ״מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים קודם לשבת. בד״א: לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה שפיר דמי״ (שבת יט/א). וכתב בעל הטורים: ״ולענין דבר מצוה פירש ר״ת שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואין חשובה דבר רשות אלא כשהולך לטייל״ (טור א״ח ססי׳ רמח׳; השוה מרן ב״י שם ד״ה לענין ״שאין כל הפוסקים מודים לר״ת״; עי״ ש״ע א״ח סי רמח׳ סעי׳ ד׳ והגהת הרמ״א שם). ג״כ ״היוצא בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם . . . וביום הראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת. ואם אח״כ יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חילול״ (ש״ע א״ח סי׳ רמח׳ סעי׳ ד׳ ע״ד שו״ת הריב״ש סי׳ יז׳-יח׳ עיי״ש). ובשני ענינים הללו שהובאו ביחד באותו הסימן בשלחן ערוך לא אמרו חכמים שאסור ליהודי להפליג בספינה או לצאת בשיירא כיון דכח היתרא עדיף להן (עי׳ ביצה ב/ב ורש״י ד״ה דהיתרא עדיף ליה). נ״ל שלא רצו חכמים משום חסידות לעכב אפשריות לפרנסה לישראל. וכן כתב הרמב״ם בתשובה אחת שענינה קרובה לנידון דידין בהלכות שבת בין מחמת פרנסה בין מחמת בטחון וז״ל: ״והוא שיש לנו להתיר אסורים מיוחדים מפני ההכרח ומפני מה שנודע מחמלת בני אדם על ממונם . . . לפיכך צריך להקל עליהם בכל פנים ושילקח להם הקולא שבדעות ולא נסכן בממון ישראל ובנפשותם וכו׳.״ (תשובות הרמב״ם, הוצ׳ בלאו, סי׳ שי׳/ ח״ב, עמ׳ 577).
אם יש ספקות בנידון דידן הן הן משום ספקות יותר כלליות של בעלי ההלכה במאה וחמש ועשרים שנים האחרונות על מה טיבו של חשמל זה ובמיוחד מה טיבו בהלכות שבת. החשמל הוא כח טבעי שבמאה הי״ט למספרם בעלי מדע הטבע והטכנולוגיה חדשו דרכים לכבוש אותו בהוציאם אותו מן הכח הנעלם אל הפועל המפורסם, והוצאה זו היא פעולת החשמל עצמו והיא הופעלה או להזיק בני אדם כגון בכלי מלחמה מודרניים או היא הופעלה כפעולה המועילה לתועליות אנושיות כגון להאיר נרות והיא לתקנה ולא לקלקלה. לכן השאלות העיקריות הן: השאלה הראשונה *היא*: האם אסור להפעיל את תהליך החשמל ולהשתמש בו בשבת כאיסור דאורייתא שהוא אב מלאכה או תולדה, וא״כ באיזה אב מלאכה או באיזו תולדה איסור זה נכלל? השאלה השנית *היא*: האם איסורו דרבנן, וא״כ באיזה גזירה דחז״ל נכלל איסור זה של חשמל? השאלה השלישית *היא*: האם איסור זה איסורא בעלמא מפני שנוהגין שומרי מצוות בדורות האחרונים להשמר מלהשתמש בשום חשמל כאילו הוא אש ממש? השאלה הרביעית *היא*: אם הפעלת חשמל ושימוש בו אסור בין מדאורייתא בין מדרבנן בין ממנהגא האם כל מיני חשמל נכללים באיסור זה או, האם יש מיני חשמל שמותר להשתמש בהם בשבת? השאלה החמישי*ת* *היא*: האם יש מיני חשמל שמותר להשתמש בהם בשבת האם היתר זה היתר כללי או היתר המצומצם למצבים מסוימים ומיוחדים בלבד?
קרוב לנידון דידן יש תשובה מאת הגרד״ץ האפפמאנן זצ״ל שהוא כתב אותה בראשית השנים שבעלי הלכה שמו לב לשאלות הנוגעות לשישוש חשמל כדבר חדש שלא ידוע עד עתה, והוא נשאל: ״יש מגדלים שקבוע בהם אגס של זכוכית, ואם פותחין המגדל נדלקת עלקטרישע פלאממע [שלהבת חשמלית] בתוך האגס, אי יש למצוא היתר לפתוח המגדל זה בשבת?״ (שו״ת מלמד להועיל ח״א סי׳ נ׳). אע״פ שהוא סובר ששימוש בחשמל הוא הבערה ממש וז״ל: ״היינו איסור להוליד אש כל דהוא . . . ואף אם אין כאן שלהבת״ ( שם סי׳ מט׳ — ונשוב לנקודה זו להלן), בכל זאת בנידון הזה הוא בא לידי האי מסקנא: ״בשעת הדחק גדול אפשר דיש להתיר בכי האי גוונא דהנר מכוסה, כיון דלכ״ע אינו אלא דרבנן ומ״מ יעשה כלאחר יד כגון שיפתח במרפקו אחר שפתח המפתח.״ ז.א. בנידון דידיה הרב ממעט איסור דאורייתא לאיסור דרבנן אם אין ליהנות מאור הנר וגם אם הדלקת הנר נעשית באופן לא-רגיל. וטוב לעשות שני שינויים הללו: לכסות את הנר קודם לשבת ולפתוח את דלת המגדל במרפקו.
יש ארבעה טעמים להיתר שלו כאן: (א) ״כיון שאינו מתכוין להבעיר אף דהוי פסיק רישיה מ״מ כיון דאינו נהנה כלל מהנר . . . והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה;״ (ב) ״ואפשר דהוי גם מלאכה שא״צ לגופה כיון דאינו צריך ואינו נהנה כלל מהנר;״ (ג) ״בשעת הדחק;״ (ד) לעשות הפעולה הזאת ״כלאחר יד.״
הטעם הראשון נובע מארבעה כללים: [1] דבר שאינו מתכוין ע״ד רבי שמעון בר יוחאי (שבת מב/א) שהתירו לכתחילה בשבת (שבת כט/ב; פס׳ כה/ב), ומי שאינו מתכוין לעשות פעולה אסורה הוא בגדר של ״המתעסק״ דהיינו בן אדם שעסוק בפעולה שאינו מתכוין ליהנות בה או מתוצאותיה (עי׳ שבת עה/א ורש״י ד״ה טפי ניחא ליה, ותוד״ה מתעסק; ר״ה לג/א-ב), ובמיוחד בשבת רק ״מלאכת מחשבת״ אסרתה התורה (עי׳ ביצה יג/ב; רמב״ם, פה״מ: יומא פ״ג מ״ה); [2] מלאכה שאינה צריכה לגופה ע״ד ר׳ שמעון שפטרה בדיעבד בשבת (עי׳ שבת מב/א ותוד״ה אפילו); [3] אע״פ שדבר שאינו מתכוין אסור אפילו לר׳ שמעון כשיש ״פסיק רישיה ולא ימות?!״ (שבת עה/א וש״נ) כלומר כשידוע מלפנים שיש תוצאה הכרחית מפעולה אסורה בלתי אפשרות לשום תוצאה אחרת המותרת (וכשאין פסיק רישיה כל התוצאות במקרה שמא יקרה שמא לא יקרה). אמנם אם התוצאה ההכרחית אינה מועילה למי שפעל את הפעולה הזאת אע״פ שהוא יודע עכשיו מה יצא ממנו בהכרח מיד ״ואפילו איסור דרבנן ליכא״ (שבת עה/א, קג/א ותוד״ה לא ע״ד הערוך ערך ״סבר״ בערוך השלם של הגר״א קאהוט כרך ו׳ עמ׳ יג׳; עי׳ שבת עה/א). [4] אם הפעלת חשמל רק אסור מדרבנן (כשנוכיח להלן), אם אינו מתכוין אפילו כשיש פסיק רישיה כל דהו אינו עובר על איסור דרבנן (עי׳ שו״ת תרומת הדשן ח״א סי׳ סד׳).
הטעם השני הוא נובע מהכלל ״מלאכה שאינה צריכה לגופה״ ומכלל לאו אתה שומע הן והוא ״מלאכה שצריכה לגופה״ ויש לו שתי משמעיות שונות: [א] מי שעשה מלאכה כדי ליהנות בפעולה שהוא עושה כגון מי שהדליק מדורה בשבת כדי להתחמם בה להנאת גופו (עי ביצה כא/ב); [ב] מי שעשה מלאכה לשם תועלת היוצאת ממנה ע״י פעולתו. או שתועלתו היינו לעשות דבר ממש (ומפורש בירוש׳ שבת פ״ז ה״ב ״עד שיהא לו צורך בגופו של דבר,״ עי׳ ק״ה ופ״מ שם) כגון המכבה את הנר כדי לעשות פחמים ממנו (עי׳ שבת לא/ב ורש״י ד״ה בפתילה; ומורנו ורבנו ריש מתיבתא דידן הגר״ד הלבני שליט״א, מקורות ומסורות: שבת עמ׳ צג׳), או העושה מלאכה לשם פעולה אחרת כגון מי שמדליק נר כדי לקרוא באור היוצא ממנו (עי׳ שבת יא/ב) או המכבה נר
כדי לישון אע״פ שכיבוי אסור מן התורה כמו שכבו אש בבנין המקדש כדי לעשות סממניות (עי׳ שבת פ״ז מ״ב, עג/א ורש״י ד״ה המכבה והמבעיר), בכל זאת הפעולה כפעולה בבנין המקדש אפילו אם תועלתה לדבר אחר (עי׳ רמב״ם הל׳ שבת פי״ב ה״ב). וכן מרן הכ״מ הבחין בין שתי משמעיות של מלאכה שצריכה לגופה: ״אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא אינו מתכוין לתכליתה״ (על רמב״ם, הל׳ שבת פ״א ה״ז). וכן הוא באיסורי הנייה שאסור ליהנות בדבר הנאסר כגון באכילת בשר בחלב (עי׳ רמב״ם, ספר המצוות ל״ת קפז׳) וגם אסור ליהנות מתוצאה המועילה לו מן הדבר הנאסר כגון באופן כספי (עי׳ נדרים לח/ב, מא/ב). וכן באיסור מעילה שההנייה היא בפעולה האסורה וגם מן התוצאה ממנו המועילתו והפעולה היא שימוש לדבר אחר (עי׳ מעילה יח/א-ב ורש״י ותוד״ה ואומר). וכן בענין לבישת תכשיטין והוצאתן בשבת שיש לאדם שתי תועליות בה: או ״להתנאות בהן״ (רמב״ם, הל׳ שבת פי״ט הי״ח) דהיינו שיביטו אחרים את יפיו או את יפיה ומעריצים אותו או אותה בו (עי׳ מת׳ מעילה רפ״ה, יח/א ורש״י ד״ה או שתה); או להשתמש מהן לשם דבר אחר כגון מי שלובש את מפתחו כתכשיט וגם כדי שיהיה על גופו בשובו ביתה לפתוח את הדלת כשאין אדם אחר נמצא בביתו לפתוח את הדלת בשבילו (ומחלוקת ראשונים אם לבישת תכשיטין מותרת בשבת כשאדם רוצה להשתמש בהן ג״כ (עי׳ טור א״ח סי׳ ש״א וב״י שם — ונחזור לענין זה להלן). וכן בהנייה שאדם נצטוה בה ביציאת שבת בנר הבדלה שיש ההנייה בראיית הנר עצמו כחויה אסטתית וגם משימושה לפעולה אחרת (עי׳ בר׳ נג/ב; ירוש׳ בר׳ פ״ח ה״י, יב/ג; וגם ב״ר פ״ג סעי׳ ו׳ ומדרש תהילים פכ״ז סעי׳ ו׳ ששם דרשה נפלאה על בר׳ א:ד ודניאל ב:כב). יש חולקין אם הא בהא תליא אם לאו כלומר אם הכלל משאצ״ל תלוי בכלל דשא״מ אם לאו (עי׳ זב׳ צב/א תוד״ה אבל; השוה שבת מב/א ותוד״ה אפילו). אמנם נ״ל שאם אדם מתכוין להנאתו ודאי המלאכה שהוא מתכוין לעשותה היא מלאכה שצריכה לגופה של המלאכה ולכן הא בהא תליא בהכרח; רק במקום שאין אדם מתכוין לתוצאת מלאכה יש לומר הא בהא לא תליא כיון שאפשר שתהיה תוצאה מן המלאכה שנוח לעושה המלאכה בדיעבד אע״פ שהוא לא התכוין לה לכתחלה. וברור שבעל מלמד להועיל סבר שבנידון דידיה הא בהא תליא והשואל אינו מתכוין לא ליהנות במלאכה לכתחלה ולא ליהנות מן המלאכה בדיעבד והיא מלאכה הנעשית ״לא מחמתו ולא מחמת דבר אחר״ (ספר ראבי״ה: שבת, הוצ׳ אפטוביצר כרך א׳ עמ׳ 227).
הטעם השלישי להתיר פתיחת המגדל בשבת בשעת הדחק אית ליה סמכא בהאי גמרא: ״אליבא דרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר . . . ורבא אמר עד כאן לא קא אמר ר׳ שמעון אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר לא״ (פס׳ כה/ב). לפיכך אם אינו מתכוין ליהנות מן הפעולה וגם אם אין לו שום דרך אחרת לפתוח את הדלת הסגורה אך ורק במצב כזה מותר לו לפתוח את דלת המגדל כיון דאין איסור בפתיחת הדלת גרידא. ובמעשה לפניו לדון עליו הוא קורא מגדלים הללו בשם הגרמני “שראנקע״ ונ״ל הוא מכוין למקרר שבפתיחת דלתו נלהטה נורה ותפקידו לעזור לפותח המקרר למצוא בבהירות את המאכלים שהוא רוצה להוציאם משם לאכילתו. לכן מובן למה הפוסק דן שיש צורך הלכתי לכסות ״הנר בערב שבת בענין שאינו רואהו כלל״ כלומר שלא יהנה מן הנורה והיא לא תועיל לו בשימושו של אורו אפילו כרגע קטן. וכן נוהגין הרבה שומרי שבת בזמננו או לחלוץ את הנורה במקרר בערב שבת או לכסותה, וגם לכסות את הנורה באזעקה בבתיהם הפועלת בשבת כמו בימי חול, ותבא עליהם ברכה.
הטעם הרביע*י* דהיינו ״כלאחר יד״ הוא הפחית את האיסור להשתמש בחשמל מלאו דאורייתא לאיסור דרבנן בהאי גוונא. והנה מקורו: ״אמר רבי יוחנן מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביו״ט. והלא מחמר?! מחמר כלאחר יד. מחמר כלאחר יד . . . דאיסורא דאורייתא ליכא, איסורא מדרבנן מיהא איכא״ (פס׳ סו/ב; עי׳ שבת קנג/א). זה מה שנעשה ״לשנויי״ (תוד״ה מחמר) ופירש״י ״כגון זה שאינו מחמר אלא כלאחר יד ואין כאן שבות . . . כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא״ (עי׳ עירובין סג/ב וש״נ: ״מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן״). ומהאי גמרא יש ללמוד ״דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו לעקרו כלאחר יד במקום מצוה״ כלומר ההיתר היינו לשום המצוה שצוה לו הקב״ה לעשות כאן אפילו אם מצות דבריהם נדחית כדי לקיימה. בנידון דמלמד להועיל ההיתר מן התורה לכאורה הוא שבעל הבית יאכל סעודות שבת במאכלים שמוכנים במקרר כדי שלא יסרחו, ובנידון דידן בודאי ההיתר מן התורה הוא שלא יצטרך שומר שבת המתארח במלון בשבת להשאר בחדר קטן לכל שבתו יומם ולילה כמי שבבית הסוהר או שלא יצטרך להתהלך ברחובות בלי גג מעל ראשו להגן עליו מפני החום או מפני הגשמים במקום נכר כקבצן ונע ונד בארץ שא״א לו לחזור לחדרו במלון כיון שאסור לו לפתוח את הדלת בכל יום השבת כולו. ויש בהאי גוונא ובהאי גוונא ענין אחד של מצות עונג שבת (עי׳ שבת קיח/ב).
בכמה נקודות חשובות הנידון דידן דומה לנידון בתשובתו של בעל מלמד להועיל. ועוד בנידון דידן יש ענין של בטחון דהיינו ענין של ״סכנת נפשות״ (מגיד משנה על רמב״ם, הל׳ שבת פ״י הי״ז) ובעבורה אפשר להקל אפילו באיסורי דאורייתא למ״ד ששימוש בחשמל נכלל באיסור שימוש באש ממש. וטוב לעשות כן בכל שינוי שאפשר לו לעשות.
אולם יש הבדל גדול בין נידון דידן לבין נידון דידיה והיא שבנידון דידיה הדלקת הנורה במגדל היא משאצ״ל מה שאינו-כן בנידון דידן שהפעלת החשמל במנעול האלקטרוני ודאי היא מלאכה שצריכה לגופה כיון דמלאכה זו היא היא פותחת את המנעול, וגם הדלקת הנורה ירוקה היא צריכה דהיינו תפקידה היא לשמש כסימן שבהרף עין זה אפשר לו לפתוח את הדלדת בידית שלה כשהמנעול פתוח. בכל זאת אפילו ע״ד המחמירים שאיזה חשמל הוא כאש ממש יש לומר שבמקום סכנת נפשות, דאטו האי סכנתא קבעו בעלי המלונים מנעולים הללו מעיקרא, אם א״א לפתוח את הדלת בשום דרך אחרת א״כ מותר לעשות כן אע״פ שכרגיל מלאכה זו אסורה מדאורייתא, וכן כתב בעל הטורים (טור א״ח ססי׳ של״ד) ״גחלת המונחת במקום שרבים נזוקים בה יכול לכבותה בין אם היא של עץ או של מתכת״ (עי׳ שבת מב/א) וכיבוי גחלת של עץ דוקא מלאכה מן התורה. אולם כשיש שינוי כל דהו כשיכניס את כרטיס-המפתח במנעול כלאחר יד וגם אם הוא יכסה את הנורה ירוקה א״כ אין העבירה אלא מדרבנן ובמקום של היזק לרבים לא גזרו רבנן (עי׳ שם ורש״י ד״ה גחלת של מתכת).
אמנם אית דפליגי אם חשמל הוא אש ממש או אם בהדלקתו עוברים על לאוין אחרים דאורייתא כגון בונה ומכה בפטיש (עי׳ היטב אנצקלופדיה תלמודית כרך יח׳ עמ׳ קע׳ והלאה לרוב דיעות כן ודיעות אלו שהתנגדו לגישת המחמירים בכלל ובפרט). אעפ״כ יש לסמוך ע״ד המגן אברהם שהוא כותב גבי שבת מב/א (״והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשביל שלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ״) וז״ל: ״ובשל מתכת ליכא כבוי דאינו שורף״ (על ש״ע א״ח סי׳ שלד׳ סעי׳ כז׳; עי׳ פס׳ עה/א ור״ח שם). ואחד הסומכים על המג״א היה הגר״ש גורן זצ״ל (בשמו הקדום ״הרב ש. גורונצ׳יק״ הוא כתב בעתון התורני ״סיני״ כרך כג׳ שנת תש״ט) וז״ל: ״וטעם זה מתקבל על הדעת ועל פיו יתפרש הכל שפיר, שלפי זה מאחר שאינו אש לענין כבוי
ה״ה לענין הבערה, משום דכל מידי שאינו שורף לאו אש היא״ (שם עמ׳ קמט׳). מיהו אם אינו אש ממש כאב מלאכה היש לומר שחשמל תולדת אש ובאבות מלאכה דשבת ״תולדותיהן כיוצא בהן״ (ב״ק ב/א)? לפיכך אם תולדת אש כאש עצמו (וההבדל ביניהם רק בענין קרבן חטאת שאדם חייב להביא קרבן חטאת אחד אם עשה אב מלאכה ותולדותה מה שאינו-כן כשהוא עושה ב׳ אבות מלאכה שונות שהוא חייב להביא ב׳ קרבנות חטאת; עיי״ש) אינו-כן שגם בתולדה יש איסור דאורייתא? יש שתי תשובות כאן: (א) ״תני [תוספתא כפורים פ״א ה״כ] אמר רבי יהודה עששיות של ברזל היו מרתיחין אותן מערב יוה״כ ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן ולא נמצא כמכבה ביוה״כ. אלא מסביר סבר ר׳ יודה שאין אבות מלאכות ביום הכפורים?! . . . כיני ר׳ יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש״ (ירוש׳ יומא פ״ג ה״ה, מג/ג; ובבבלי יומא לד/ב: ״אמר אביי לר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא״). והלכה כר׳ יהודה (רמב״ם, הל׳ עבודת יוה״כ פ״ב ה״ד). נ״ל שיש לפרש שר׳ יהודה סבר כר׳ יוסי והואיל אין אש ממנין אבות מלאכות שנרשמו בפרק שביעי דשבת (ע/א) הוא אב מלאכה בפני עצמו ואין תולדותיו כיוצא בו; א״כ נמצא תולדת אש איסור דרבנן כדאמר אביי בבבלי. אעפ״כ אם מותר לכבות את העששיות של ברזל ביוה״כ (ובהאי גוונא גם בשבת) למה צריכין לחמם אותן בערב יוה״כ ולא ביוה״כ עצמו אם ״כיבוי ה״ה לענין הבערה״ כדברי הגר״ש גורן? אבל נ״ל שלחמם את העששיות הוא ע״י אש והוא בישול (כדאמר המלמד להועיל סי׳ מט׳) כלומר תולדת בישול (עי׳ שבת עד/ב; רמב״ם פה״מ שבת פ״ז ה״ב; רמב״ם הל׳ שבת פ״ט ה״ו) והוא בישול של דברים שאינם מאכלים ואב מלאכה דבישול הוא בישול לשם אכילת הדברים המובשלים. אולם בדבר שאינו מבושל ע״י אש ממש מעיקרא רק איסורא דרבנן לעשות כן ומותר לכבותה כשיש צורך גדול כמו היזק של רבים. ובהאי ענינא דיומא אין שבות במקדש (ביצה יא/ב; השוה שבת קכג/ב ותוד״ה לא) ומותר לכבותה אף אם אין צורך גדול כי אם לעשות נחת רוח לכהן גדול שהוא זקן או חולה (עי׳ רמב״ם הל׳ עבודת יוה״כ פ״ב ה״ד) מה שאינו כן במדינה משום איסורא בעלמא דרבנן. (ב) וכפי משמעותו הפשוטה של המונח ״תולדה״ היא דבר הבא מכח ״אב״ שלו או הוא דומה לה (עי׳ מאירי בית הבחירה: שבת עג/א עמ׳ 266). אולם החשמל שלנו אינו כעששיות של ברזל שדנו עליהן חז״ל שהן הוחמו ע״י אש ממש דהיינו האש הוליד את החום שלהן מה שאינו-כן בחשמל כי אינו תולדת אש בשום אופן. ואע״פ שיש חשמל הנובע מחום של שריפת גחלים או נפט בתחנת כח-חשמלי (למיעוטין בימינו) החשמל במנעולים אלקטרוניים נובע מסוללת-חשמל שאין שם אש כל דהו וגם אין חימום כל דהו שם.
בשימוש של חשמל כדי לעשות ולתקן דבר אפשר לומר הוא כעין בישול ודומה למלאכה הנעשה בבנין המשכן גם בפעולה עצמה וגם בתכליתה (עי׳ בעל תפארת ישראל בריש חיבורו ״כלכלת שבת״). ואע״פ שאינו אב מלאכה של אש או תולדתה ממש, בכל זאת הוא בגדר של ״כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון״ (פס׳ ל/ב וש״נ; עי׳ חידושי הריטב״א על פס׳ נד/א וגם שו״ת הריטב״א סי׳ צג׳ המלמד שזה הכלל שייך רק למצוות דרבנן שצוו אותן כדי להדמות למצוות התורה כגון אכילת מרור בזמן הזה, ונ״ל שכן הוא באיסורי דרבנן בשבת הדומים לאיסורי דאורייתא כגון נר שאין בו שריפה הדומה לאש ממש) ויש לנהוג בו כאילו הוא אש ממש וכן נוהגין רוב שומרי שבת בימינו וזה יתכן. אבל אם הוא אסור מדרבנן באיזה איסור דרבנן הוא נכלל כיון שחז״ל לא גזרו בפירוש על במילתא דלא שכיחא בימיהם (עי׳ עירובין סג/ב וש״נ)? ופשיטא שיש להקל בכמה מצוות דרבנן מה שאינו-כן בכל מצוות דאורייתא אע״פ שכרגיל אין הבדל ביניהם בהנהגתן שלא בשעת הדחק. אבל אין לנו לגזור גזירות חדשות, אפילו בתור תשובות הלכתיות, להוסיף על הגזירות המפורסמות של חז״ל (עי׳ ביצה ג/א; ירוש׳ מע״ש פ״א, ה״א; תשובות רב שר שלום, הוצ׳ וינברג, סי׳ פא׳; הרא״ש: שבת פ״ב, סי׳ טו׳; מרן ב״י על טור א״ח סי׳ תסב׳).
המקילים מוכיחים ששימוש בחשמל בשבת הוא אסור מדרבנן אבל באיזה איסור דרבנן הוא נכלל? האם כל מיני חשמל נכללו באיסור זה או יש מיני חשמל שלא נכללו בו? אפשר לכלול כמה מיני חשמל באיסור זה ולהוציא מן הכלל מינים אחרים או יש לכלול כל מה שנקרא בשם ״חשמל״ בלשון הדיוט באיסורא דעלמא?
נ״ל שאם שימוש בחשמל הוא אסור מדרבנן באיסור מפורש הריהו נמצא: ״ אמר רבינא שמע מינה המבשל בחמי טבריה חייב . . . אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריה פטור. מאי חייב נמי? דקאמר מכת מרדות״ (שבת מ/ב; השוה ירוש׳ שבת פ״ז ה״ב, נ/ב). ומפרש הרמב״ם טעמא דאיסור זה דרבנן: ״ . . . תולדות חמה אינם בכולדות האש, אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור״ (הל׳ שבת פ״ט ה״ג; עי׳ שבת פ״ג מ״ג, לח/ב; ש״ע א״ח סי׳ תנב׳ סעי׳ ה׳). ובגמרא (שבת לט/א) אומרים: ״אמר רב נחמן . . . מר סבר גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור.״ ופירש״י (ד״ה אטו): ״דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו.״ לכן האיסור הוא לחמם כל דבר בין אוכל נפש בין דברים שאינם אוכל נפש אבל מבושלים לתועלת אחרת ע״י מקור של חום שאינו אש ממש אע״פ שהוא ״כעין האש״ (רמב״ם, הל׳ שבת רפ״ד; עי׳ שבת לד/א-ב). וזה מובדל מאיסור מוליד אש בשבת (וביו״ט — עי׳ ביצה פ״ד מ״ז, לג/א וביצה לג/ב: ״מאי טעמא? משום דקא מוליד״) כיון דמוליד הוא להוציא אור השורף את חומרו הניתן לישרף. (אגב אורחיה, ומזה נלמד מה הוא הנס של ״והנה הסנה בער באש והסנה אינו אכל״ — שמ׳ ג:ב — דהיינו הבערה בלי שריפת כל דהו.) ומפרש הרמב״ם (הל׳ יום טוב רפ״ד): ״כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב [וכ״ש בשבת] שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה.״ אע״פ שבש״ס ומפורשיו חימום נקרא בשם ״מוליד חום״ (רמב״ם, הל׳ שבת פ״ד ה״ב) או ״מוליד חימום״ (שבת מח/א ור״ח שם) בכל זאת הוא איסור דרבנן (עי׳ רמב״ם, שם ה״ג) ולא כמוליד אש ממש שהוא אסור מדאורייתא (עי׳ מת׳ נגעים רפ״ט; חולין ח/א ותוד״ה בחמי טבריא ע״ד שבת לט/א). וגם הגדירו חז״ל כמה חום נאסר להולידו בשבת והוא: ״אמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור. והיכי דמי יד סולדת בו? אמר רחבא כל שכריסו של תינוק נכוית״ (שבת מ/ב). ואיסור זה נכלל באיסורים שהרמב״ם כולל אותם במה ״אע״פ שאינה מלאכה אסרו אותה חכמים״ (הל׳ שבת רפכ״ב). ובזמננו כשהשתדלו כמה בעלי הלכה לתרגם המדות האמפריות של חז״ל למדות היותר מדוקדקות בעיני בעלי מדע הטבע המודרני הגרש״ז אוערבך זצ״ל הגדיר שמעלת החום הנאסר להוליד בשבת לשם בישול מה לא פחות מארבעים וחמש מעלות צלזיוס [= 113 מעלות פרנהייט] (עי׳ הרב ישעיה נויברט, ״שמירת שבת כהלכתה״ עמ׳ א׳). כל חימום הפחות מיד סולדת בו הוא בגדר ״שתפיג צינתן״ (תוספתא שבת פ״ג ה״ה; שבת מ/ב). א״כ אסור מדרבנן להפעיל ולשמש באיזה חשמל אך כשיש חום בפעולתו שיד סולדת בו כגון להדליק נורה הרגילה, וגם נורה שהודלק בלי חימום מפני מראית עין שא״א לרוב בני אדם להבחין בין חשמל המותר לבין חשמל הנאסר. — בנידון דידן אין חימום לכן לענ״ד אין שימוש במנעול האלקטרוני ומפתחו אסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן ויש להתיר שימושו היכא דלא אפשר בשום דרך אחרת ליכנס לחדרו במלון בשבת. ואם אדם עושה את זה באופן כלאחר יד כהיכר וכדי להרחיק את עצמו מעבירות הדומות לה הריהו משובח ואינו עובר אפילו על איסור של מראית עין.
יש עוד שאילה הנוגעת בנידון דידן והיא: האם מותר לטלטל את המפתח-הכרטיס בשבת? בימים קודם קביעת המנעולים האלקטרוניים במלונים לא היתה בעיה כזו כיון שהיה המנהג שכל אורח ואורח יניח את מפתח חדרו אצל שלחן-הקבלה בפרוזדור המלון ביציאתו מן המלון ובשובו שם הוא יבקש את מפתחו מן הפקיד שם רק באמרו לו את מספר חדרו. ובעבור שלא יוציאו האורחים את מפתחותיהם בכיסיהם בצאתם מן המלון ולא יאבדו אותם היה רגיל שעשו הידיות של המפתחות יותר גדולות וכבדות מן הידיות של מפתחות של בעלי בתים לבתיהם שלא ישכחו האורחים להניחם אצל הפקיד בצאתם מן המלון משום שאין נוח להם לטלטל מפתח כ״כ גדול בכיסיהם. והאידנא איפכא דמילתא שמפני סבות של בטחון בעלי המלונים רוצים שכל אורח ואורח הוא ישמור את מפתחו על גופו תמיד כדי שלא יוכל שום אדם אחר להשתמש בו כמו שהיה מלפנים שהיה קל לגנב או לגזלן לשקר ולבקש את מפתח חדרו של אדם אחר רק באמרו את מספר חדרו והפקיד כ״כ עסוק בעבודתו ואין לו פנאי לבדוק אם כל אחד ואחד המבקש מפתח ממנו עכשיו אם הוא באמת האורח השוכר את החדר הזה. — שאילה זו קרובה היא לשאילה ישנה והיא אם מותר או אם אסור לבעלי בתים לטלטל את מפתחי בתיהם ברה״ר בשבת וטיטול זה אינו בידים כי אם המפתח נדבק בבגדיהם כחלק מלבושיהם ומראהו כמראה תכשיטין המותרים ללבשן בשבת (עי׳ שבת פ״ב במשנה ובתוספתא ובגמרא בבלי וירושלמי). שאילה זו תלויה במחלוקת ראשונים וכתב בעל הטורים (טור א״ח סי׳ ש״א): ״וכן דבר העשוי לתכשיט ולהתשמש בו כגון אותן מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט אסור שהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו . . . ובספר המצוות [סמ״ק] כתב המפתח אסור אם אינו עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אחוז במפתח חלוקה יש אוסרין ויש מתירין ע״כ; ודעת אדוני אבי [הרא״ש] ז״ל להתיר (עי׳ רא״ש: שבת פ״ז סי׳ י׳; ש״ע א״ח סי׳ ש״א סעי׳ יא׳ והגהת הרמ״א שם — וכל זה נובע משיטתו של רבינו תם בשבת סד/ב ותוד״ה רבי ענני בר׳ ששון וע״ע ש״ע א״ח סי׳ ש״ג סעי׳ יח׳; וכנגדה יש שיטתו של הרשב״א ע״ד ירוש׳ שבת פ״ו סה״א וע״ע רמב״ם, הל׳ שבת פי״ט ה״ח ומגיד משנה שם). וע״פ היתר זה בימינו יש להתיר יהודים להשתמש במפתח שנתלה מלמלבושיהם ומראהו נראה כתכשיט עליהם. אולם בנידון דידן אם הולכים אחר לשון בני אדם מי יקרא כרטיס פלסטי הנדבק בבגדו של אדם נורמלי בשם ״תכשיט״? אדרבה, מי שלובש ״תכשיט״ מוזר כזה בפרהסיא אפשרי שבני אדם המביטים עליו יחששו בו כמו שחוששים במי שיבקש מנכרי לפתוח את דלתו בגניבת דעתו כשראינו כבר לעיל. מיהו נידון דידן הוא כעין מה שכתב הרמ״א בהגהתו (ש״ע א״ח סי׳ ש״א סעי׳ כג׳ בשם אור זרוע) וז״ל: ״ואותן עגולים ירוקים שגזרה מלכות שכל יהודי ישא אחד מהן בכסותו מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת.״ ויש לדייק בלשונו של הרמ״א: ״בכסותו״ לא ״על כסותו.״ כדומני גזרה המלכות כן כדי לזהות את כל יהודי ויהודי הגר בתוכה. ובימינו יש כמה מקומות שמפני סבות הבטחון גוזרים שכל אחד ואחד ובמיוחד כל בני נכר במקומם לשמור על גופו תמיד איזו תעודת-זהות, ואם הוא מתארח במלון גם עליו לשמור את מפתח חדרו שם. הצד השוה בין הנידון של הרמ״א בין הנידון דידן הוא המצב שיש חוק המדינה שבני אדם אחדים צריכים לשמור על גופם תעודת-זהות ויש סכנה למי שאינו עושה כן. (כל אחד שמבקר בבתי כנסיות באירופה אפילו בשבת הוא יודע את זה כ״כ היטב, ובמיוחד בלי דרכונו עליו ברוב הפעמים השומרים מסרבים להרשות לו ליכנס שם.) לכן מאותו הטעם יש להתיר את האורח במלון בשבת לתלות לבגדו את מפתחו, וגם יש להתיר אותו לתלות לבגדו את דרכונו אפילו אם אינם נראים בחוץ כתכשיטין.
סכום:
בכל מקום שא״א ליהודי ליכנס לחדרו במלון וכדומה לו בשבת מותר לו להשתמש במפתח האלקטרוני. מן המובחר שיעשה כן באיזה שינוי מדרכו הרגילה בימי חול שם. מי שעושה כן אינו עובר לא על איסור דאורייתא של הבערת אש ולא על איסור דרבנן של חימום ולא על איסור דמראית עין. וגם מותר לו לאחוז את מפתחו ואיזה תעודת-זהות בבגדו ואינו עובר על איסור דאורייתא של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ולא על איסור דרבנן של הוצאה מרשות היחיד לכרמלית. ויש תמצית אנגלית לתשובתנו.
ויבא המשיח צדקנו במהרה בימינו והוא יסיר את כל סכנות דהאי עלמא כגון הסכנות שמפניהן היה לנו לחפש להיתרים הללו, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשמור את שבתו בשלום באשר הוא שם.
הרב דוד הזרחי נובק
י״ר ועד ההלכה
האיחוד למען היהדות המסורתית
Enjoying UTJ Viewpoints?
UTJ relies on your support to promote an open-minded approach to Torah rooted in classical sources and informed by modern scholarship. Please consider making a generous donation to support our efforts.
One of the founding members of the UTJ, Rabbi David Novak is recognized scholar in Talmud and theology. He has served on the Panel of Halakhic Inquiry and contributed to the UTJ’s 3-volume Tomeikh K’Hakalakha, a series of questions & answers on topical religious issues.
A disciple of Rabbi Saul Lieberman, Rabbi Novak is the author of many books and scholarly works, including:
Rabbi Novak holds the J. Richard and Dorothy Shiff Chair of Jewish Studies as Professor of Religion and Philosophy at the University of Toronto, where he is a member of University College and the Centre for Jewish Studies. He is also a consulting scholar and a member of the Board of Advisors of the James Madison Program in American Ideals and Institutions at Princeton University.